אני לא בוכה, רק מתגעגעת

היד הכותבת קפאה ואיתה הלב ותאי המוח. לא מצליחה לכתוב, לא מצליחה לשמוח, לא מצליחה לנשום.

חשבתי על טור באנלי של "אחרי החגים", ולפתע החגים וכל ההבטחות של "אחרי", "נוטרלו" עם הגשם הראשון ונראים במרחק של שנות אור.

כל הפוקוס כרגע זה האם לצאת מהבית, איזה ספסל לבחור באוטובוס, האם זה הקרוב לנהג ולאנשי הבטחון או קרוב לדלת המילוט.

מחניודה או הסופר השכונתי היקר?

פיצה קפואה או פיצה אורי ?

והדאגה לשלום בחורייך שכמו מניות מפוזרים מהישיבה ההיא בדרום ועד עפולה שבצפון, ובשניהם הצבע האדום...

בבית את מנסה לשדר "עסקים כרגיל", אבל על מי את עובדת כשהחלפת את מנעול הדלת, וכשילד מאחר בחמש דקות מהחוג את מחייגת 100.

והדם שנשפך ברחובות.

ופטירתו של הרב רוטמן הי"ד, האיש שקידש שם שמים, בחייו ובמותו, הזכיר לנו שוב שהמוות ממש מתחת לחלונינו.

והרוגי המלכות לובשי הקפוטות והשחורים שכבר לא ישמעו איפה ה"שוויון בנטל" שלכם.

וזעקות האלמנה בסמטאות העיר העתיקה שהפכו לקול דממה דקה.

ותמונות הדם והזעם באון ליין.

ואנוכי, שמפרסומת של סלקום מייללת בבכי, אוטמת את ליבי ומקפיאה את דמעותיי אל מול המראות והזוועה.

וכמו לוזרית, לא לוחצת על כפתור היציאה.

אני לא בוכה אני רק מתגעגעת.

ושירת הנערים שהושתקה, כי את המנגינה הזאת צריך להפסיק.

ולובשי המדים עם הפאות המסולסלות שחזרו להגן על הבית, ולובשי המדים הכחולים שקרנם עלתה וכבודם הגזול הושב.

והודעת הסמס עם הסמיילי העצוב לדייויד המטפל הנאמן, האריתראי.

אני לא בוכה, רק מתגעגעת.

מתגעגעת לשגרת יומינו ולשמחת הפשטות.