שבוע שעבר הוצגו בעיות הלכתיות הכרוכות בהפצה או צריכה של מידע העלול להביך או להזיק לזולת. הדיון העיקרי עסק בהיבטים של איסור לשון הרע. השבוע נרחיב מעט את הדיון ואף ניגע ביסודו של איסור גילוי סוד, אשר בחלקו קשור גם לאיסורי לשון הרע.
הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכ' ה ) פוסק כי גם נושאים שאין בהם גנות אך יש בהם כדי לצער או להזיק לזולת נכללים תחת האיסור של לשון הרע. הכסף משנה(הלכ' דעות פ"ז הלכ' ה) מבאר כי מקור דברי הרמב"ם הוא בדברי הגמרא ( שבת לג: ) אשר מספרת כי רבי יהודה בן גרים גילה לחבריו פרטים מתוך שיחת גדולי הדור. פרטים אלו הגיעו לאוזני המלכות והביאו לשורת גזירות על רבי שמעון בר יוחאי ועל רבי יוסי.
מקור נוסף לדברי הרמב"ם, סובר ההגהות מיימוניות( דעות ז ה אות ו ) הם דברי הגמרא (סנהדרין כט. לא.) הלומדת מהציווי "לא תלך רכיל", כי דייני ההרכב שישבו בדין, אסורים בהוצאת מידע מתוך הדיון. למרות שמידע הפנים הוא אינו מוגדר כדברי גנות, בכל זאת המידע נאסר, משום שהוצאת המידע עלולה להביך או לגרום נזק לאחד ממשתתפי הדיון.
כך גם ביאר התוספות יום טוב ( סנהדרין פ"ג משנה ז) שהוצאת פרטים מתוך הדיון בבית הדין נאסרה מכוח הציווי של לא תלך רכיל, הכולל גם את האיסור של גילוי סוד ומידע מוכמן.
בספר חידושים וביאורים ( פאה סי' א אות טז ) ביאר כי מדברי הרמב"ם וההגהות מיימוניות עולה שאיסור לא תלך רכיל כולל בתוכו את האיסור להוציא ולגלות מידע שהזולת מעוניין להסתיר, שהרי נאסר להוציא פרטים מתוך הדיון ההלכתי שבית הדין מקיים, משום שיש בדברים כדי להביך, לצער או להזיק למי ממשתתפי הדיון. כך גם נאמר בספר משלי " הולך רכיל מגלה סוד" , משמע שאיסור הרכילות כולל גם את החשיפה של מידע מוכמן או פרטים שהזולת מבקש לשומרם חסויים מעין כל.
מעניין לציין כי הרמב"ן ( חידושי הרמב"ן בבא בתרא נט. )מנמק את האיסור להסתכל על בית חבירו (איסור היזק ראיה) גם משום איסור לשון הרע וגם משום דרכי הצניעות, שאין מן הצניעות לחשוף את מעשי הזולת אשר הוא מעוניין לקיימם בביתו רחוק מעין אדם.
הר"י חגיז ( שו"ת הלכות קטנות חלק א סי' רעו ) סובר שחלק מאיסור הרכילות כולל גם איסור גילוי דבר סתר של הזולת. לכן סובר הר"י חגיז שאין לפתוח מכתב של חבירו , וזאת מבלי להתייחס לחרם דרבינו גרשום האוסר לפתוח מכתב ללא רשות הכותב או הנמען.
טעם האיסור מבוסס על הסברה כי אין הבדל בין אם אדם חושף את סוד חברו בפני אחרים, ובגין כך הוא עובר על האיסור של לא תלך רכיל, לבין אם אדם מגלה את סוד חברו לעצמו ,באמצעות פתיחת מכתב, הצצה לבית החבר או האזנה לשיחת טלפון שלו, מעשים אלו חושפים את המאזין או המתבונן לדבר סתר אשר החבר מעוניין להסתיר, וממילא המתבונן נחשף גם לאיסור דאורייתא של לשון הרע.
מכוח סברת הר"י חגיז ניתן לומר, כי כל סיטואציה של פינוי פצוע, מעצר חשוד או כל מצב אחר שיש בו כדי להביך, לצער או להזיק לנשוא ההתבוננות, המסתכל עובר על איסור רכילות מדאורייתא, משום שהוא מספר לעצמו דבר מביך או מצער על חבירו.
אומנם ייתכן כי אין בהתבוננות משום גילוי סוד, שהרי הדברים נעשים בפרהסיה לעיני רבים, אך יש בהתבוננות משום צער או נזק לנשוא ההתבוננות, וכבר פסק הרמב"ם ( דעות פ"ז הלכ' ה) שדברי צער או נזק נאסרים מדאורייתא ברכילות ולשון הרע.
מתוך הדברים ניתן להסיק כי התבוננות ללא צורך, במצבים מביכים או מצערים של הזולת, יש בהם כדי סיפור עצמי של דברי לשון הרע, האסורים מדאורייתא, וזאת מלבד האיסור מכוח הציווי של ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך (שבת לא.)
בעז"ה בשבוע הבא נרחיב באיסור גילוי סוד, ונעסוק בשאלות של האזנות סתר, צילום סתר לשם השגת ראיות, חשיפת נתונים מוכמנים לצורך ניהול משא ומתן וכדו'.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com