דין העברת תמונות בהודעות ובמייל

מצבים אלו מעוררים שאלה האם מותר להעביר או להפיץ תמונות מהסוגים הנזכרים. שאלות אלו עולות בחיי היום יום ומצריכות בדיקה מההיבט של איסורי לשון הרע ורכילות ומההיבט של גילוי סוד וחשיפת מידע מוכמן.

איסור לשון הרע בתמונה

דברי לשון הרע אסורים מן התורה שנאמר "לא תלך רכיל" (ויקרא יט טז) מדברי הפסוק למדו הראשונים (רשי ורמב"ן על הפסוק, רמב"ם הלכ' דעות פ"ז רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' רטו) כי איסור לשון הרע ורכילות במהותם הם אסורים משום שיש בהם העברת מידע ודברי גנות מאחד לשני, אומנם קיימים כמה פרטי דין המבחינים בין איסור רכילות לאיסור לשון הרע, אך במהותם הם איסור אחד הנלמד מהפסוק לא תלך רכיל.

הגמרא (סנהדרין ל. ) מביאה את שיטת רבי יוחנן הסובר שפסק בית הדין צריך להיות מנוסח באופן המציג את תוצאת הדין מבלי לתעד את המחלוקת שהתקיימה בין הדיינים. על כן יש לציין את תוצאת פסק הדין באמצעות ההוראה חייב או זכאי בלבד. רבי יוחנן סובר כי פירוט שמות הדיינים שחייבו את בעל הדין, יש בה משום לא תלך רכיל.

בדומה לדין זה אומרת הגמרא (סנהדרין לא. ) כי לאחר פרסום פסק הדין חל איסור על הדיין לומר לבעל הדין כי הוא פסק לטובתו, אך דיינים אחרים חייבהו, משום שאמירה זו אסורה גם משום איסור "לא תלך רכיל" וגם משום הנאמר בספר משלי ( פרק יא) "הולך רכיל מגלה סוד".

מתוך דברי הגמרא פסק החפץ חיים (שמירת הלשון פ"א סעי ח' ובבמ"ח סע"ק יב) כי לשון הרע ורכילות אסורים גם בכתיבה וקריאה ולא רק באמירה ושמיעה.

מלבד איסור לשון הרע סובר החפץ חיים ( כלל א' בבמ"ח סע"ק יב) כי גם בהעברת מידע שלא באמצעות אמירה ושמיעה יש כדי להיכלל בדברי הפסוק "ארור כמכה רעהו בסתר"( דברים כז כד) העוסק על פי הבנת רש"י באיסור לשון הרע ורכילות.

מתוך הדברים עולה כי לשון הרע ורכילות נאסרים לא רק באמצעות אמירה ושמיעה, אלא אף בשאר החושים ולכן גם קריאת לשון הרע יש בה איסור גמור.

מה נכלל באיסור לשון הרע

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכה ב) פוסק כי רכילות היא העברת מידע מאחד לשני, ואיסור לשון הרע הוא סיפור בגנות הזולת. מדברי הרמב"ם משמע כי רכילות היא הפצה והעברת מידע, אך איסור לשון הרע עוסק לא רק במידע מכפיש שמועבר לזולת, אלא גם מידע שכבר ידוע לאנשים אין לעסוק בו ואין לעורר אותו מחדש, משום שעצם העיסוק והסיפור בגנות הזולת יש בו איסור.

כדברי הרמב"ם משמע גם בשערי תשובה (שער ג' אות רטו' ) הכותב כי גם בשמחה לאידו של הזולת יש כדי איסור לשון הרע, משמע שההתעסקות בגנות ובבושה של הזולת גם מבלי להפיץ אותה, יש בה איסור.

הרמב"ם( הלכ' דעות פ"ז הלכ' ה) מרחיב את איסור לשון הרע גם לתרחישים שבהם הנאמר על הזולת אינו מכיל דברי גנות או הטלת דופי, אלא יש בנאמר כדי להצר, להפחיד או לגרום לזולת נזק.

מתוך הדברים עולה כי תמונה שיש בה כדי לבזות או להשפיל את המצולם בה, אין כל היתר לפרסמה או להעבירה לחבר. גם אם בתמונה אין כדי ביזוי, אך יש בה כדי להוביל לצער, הפחדה או נזק לזולת, חל עליה איסור לשון הרע מדאורייתא ואין לפרסמה.

העברת תמונות שהתפרסמו ברבים

הגמרא (ב"ב לט. ערכין טו: ) אומרת כי דברים אשר התפרסמו בפני שלושה אנשים, כבר לא קיים בהם איסור לשון הרע. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא.

רש"י מבאר כי דברי הגמרא עוסקים בסיטואציה ספציפית שבה בעל העניין מחליט מרצונו החופשי ומתוך יוזמה אישית לחשוף סוד אישי או דבר גנות בפני שלושה מחבריו. התנהגות זו מעידה כי בעל העניין אינו רואה בחשיפת הדברים גנות או דופי, ועל כן הוא אינו חושש לחשוף את הדברים בפני חבריו. לאור זאת מותר לשלושת האנשים ששמעו את חשיפת הדברים, להפיץ את תוכן הדברים ברבים. חשיפת התוכן הותרה משום שאופי התנהגות בעל העניין, מעידה על הסכמה להפצה.

מתוך הדברים עולה כי אם בעל העניין חשף את המידע בפורום נרחב, אך הפורום נשא אופי התייעצותי, אזי ברור כי חל איסור מוחלט לחשוף את הדברים, משום שאין כל עדות להסכמת בעל העניין בפרסום המידע. דברים שנאמרו בחדרי חדרים ומתוך אינטרס של התייעצות תוך שמירת סודיות, חייבים להישאר מוכמנים ללא פרסום.

הרשב"ם (ב"ב לט. ) סבור כי דברי גנות שהתפרסמו בפני שלושה, אזי הם מותרים בהפצה ועל כן יהיה גם מותר לרכל ולגלות לבעל העניין, כי מאן דהו הפיץ עליו מידע בעל אופי גנותי.

הרמב"ם (הלכ' דעות פ"ז הלכ' ה) מפרש את דברי הגמרא כי דברי לשון הרע שהתפרסמו בפני שלושה אנשים יש בהם היתר מוגבל להפצת התוכן הגנותי לאחרים. שלושת האנשים שנחשפו לדברי האיסור יכולים לחשוף את תוכן הדברים בפני אחרים, אך בתנאי שבעת פרסום הדברים, לא תהיה לחושף כוונה לפרסם את דברי הגנות. תנאי מגביל זה יכול להתממש במצב שתוכן הדברים עולה תוך כדי שיחה ובאופן אקראי לגמרי.

כדוגמא להמחשה ניתן להציג דברי הגמרא (פסחים קיב: ) המספרת כי רבינו הקדוש ציווה על בניו שלא יתגוררו בעיר שכנציב משום שבני העיר הם ליצים ויש לאדם להתרחק מהליצים.

החפץ חיים ( כלל ד בבמ"ח סע"ק מא ) מבאר כי אופיים של אנשי שכנציב היה מפורסם לכל ומשום כך היה מותר לרבינו הקדוש לפרט את סיבת איסור המגורים והוא לא נצרך להשאיר את סיבת האיסור סתומה וחתומה.

ניתוח ההיתר שהתקיים באמירת דברי גנות על אנשי שכנציב יעלה מסקנה, כי הדברים נאמרו כנימוק וכהשלמה לטיעון האוסר את המגורים במקום, ברור כי תוכנם המהותי של דברי רבינו הקדוש לא עסק בהפצת גנות אנשי העיר, אלא תוכן הדברים עסק בחינוך הבנים ובהגנה על בריאותם הרוחנית.

רבינו הקדוש אף לא היה נצרך לומר את דברי הגנות על אנשי שכנציב, באפשרותו היה לאסור את המגורים בעיר שכנציב גם מבלי לפרט את טעם האיסור ואת נימוקי הציווי, אך מאחר שדברי הגנות היו מפורסמים לכל ורבינו הקדוש כלל לא התכוון לעסוק בגנות אנשי העיר או בהפצה חוזרת של מעלליהם, אזי חל ההיתר של אמירת דברי גנות מפורסמים שלא בכוונת פרסום והפצה ובדרך אקראית ומשנית בלבד.

לאור זאת ברור כי תמונה אשר יש בה כדי לגנות, לבזות, להשפיל, לגרום נזק או צער למצולם בה אין כל היתר לפרסמה מפאת איסור התורה של לשון הרע. אם התמונה כבר הופצה ברבים, ייתכן כי הרשב"ם יתיר את הפרסום, אך הרמב"ם בוודאי יסבור שקיים איסור דאורייתא בפרסום.

ברשימה קצרה זו לא ניתן להעמיק בשיטות הראשונים ואין בה כל הכרעה באיסור דאורייתא החמור של לשון הרע . החפץ חיים בהקדמה לספרו כותב כי איסור לשון הרע כולל עוד איסורי לאו רבים, וכן מצוות עשה וקללת ארורין.

רשימה זו מציגה תמונה בסיסית ביותר של הדיון, ואין בה הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com