בימים בהם הדם ניגר ארצה, בימים שהרוחות מתלהטות ובצדק רב, כנגד המפגעים בפרט, וכנגד האוכלוסייה הפלסטינית והנהגתה בכלל, על כך שבמשך שנים הקימו מערכת הסתה פרועה כנגד כל מי ששם יהודי עליו.
אנו שוכחים את העיקר מן הספר, את העיקר עליו גדלנו וחונכנו, כיהודים מאמינים, כאלו שהתורה היא נר לרגלנו, וזו אומרת - ש'אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה' – מדברי רבי חנינא מסכת חולין דף ע"ז ע"ב.
כך יוצא איפה, כי אנו מצווים לפעול בשני מישורים, האחת והעיקרית היא, מדוע הגיע לנו הרעה, או הטובה – באשר היא והשנייה היא גם במישור הטקטי, כנגד הרוע והמרצחים, בכלל המלחמה בטרור.
אלו הם שני קווים מגבילים, שאינם נושקים זה בזה - לפחות לא בדרך הפעולה.
במשך הדורות והאירועים, היו כאלה שלקחו על עצמם, לכוון ולומר, מדוע הגיע לנו מה שהגיע, לטוב ולמוטב, היו כאלה גדולים - גדולי ישראל לדורותיהם, שהיה להם כיסוי לאמירתם, והיו כאלה שניסו לנחש.
אני הקטן, לא מצוי לא בזה ולא בזה.
אך ישנם אירועים שהרצף שלהם, או הקשר והאופן הכרונולוגי שהם מתרחשים, לא מותירים מקום למחשבה נוספת.
וכוונתי היא לעלייתם להר הבית - מקום מקדשנו, של יהודים חובשי כיפות, ועטורים בפיאות וציציות מתנפנפות.
זאת למרות שעפ"י ההלכה, וכפי שפסקו גדולי ישראל - שכיום עלייה להר הבית, הינה אסורה בתכלית, ומי שעובר על כך חייב 'כרת', לא פחות.
אפילו הרבנות הראשית לישראל, לדורותיה, פסקה כך, לשם כך נתלה שלט ברור שאומר זאת, השלט תלוי ועומד במקום הכניסה להר הבית.
ושלא נתבלבל, אין בכוונתי לומר שלערבים יש זכות כלשהי על הר הבית, בטח שאין להם זכות להכתיב לנו מי יעלה ומי ירד מההר הקדוש ביותר לעם היהודי.
ההסתה הפלשתינית המשומנת, רק מחפשת הזדמנות כדי להכות בנו, כדי לפגע ולרצוח יהודים באשר הם.
נכונה גם העובדה כי ממשלות ישראל לדורותיהם, העדיפו במשך שנים להעלים עין, להתעלם, ולא לראות את הפצצה המתקתקת שטמונה בהסתה זו.
מדובר בהסתה שמביאה צעירים, מבתים יחסית סבירים, למסור את חייהם למען 'אללה' כביכול, כמו זו הצעירה שיצאה עם שלל סכינים כדי לרצוח יהודי, מתוך ידיעה שהיא לא תצא מהאירוע בחיים, היא אף השאירה מכתב להוריה שישמחו ולא יתעצבו אחרי לכתה.
לכן, מי שכוחו בפיו, חובתו למחות כנגד אלו שמחללים שם שמים ברבים, ועוברים בגלוי ובפרהסיה על איסור תורה.
מי שכוחו בפעולות כנגד המפגעים והמסיתים, קרי - מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, ובכללם אנשי הביטחון, יפעלו במקביל למיגור הטרור ופשעי השנאה.
הקווים אינם נפגשים זה עם זה, ואינם באים אחד על חשבון רעהו, אך מקורם הוא מאותו מקור.
יש את המקל ויש את מי שאוחז בו.
כולנו יודעים להשיא עצה, בתחום עליו אחראית הממשלה או גופים אחרים, אך דווקא במקומות שבו אנו חייבים, ויכולים להשפיע, שם אנו חסרים.
שם במקווה או בפרוזדור שלפני השטיבעל, תשמע שלל הצעות ועצות, למשל, איך ניתן לסגור את הר הבית, ולהעיף את כל הערבים לים.
שם לא תשמע, איך אנו מחויבים להתחזק בבין אדם לחברו, גם לא תשמע מילה אחת, כנגד אלו שעולים להר הבית ועוברים על איסורי כרת בפרהסיה – כאמור.