"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (פרק ל פסוקים י"א - י"ד)
התורה מספרת לנו ש"המצוה" המדוברת, היא קלה לביצוע, ואינה דורשת כמעט שום מאמץ. מהי אותה "מצוה"? רמב"ן כתב, שפסוקים אלה הם המשכם של הפסוקים הקודמים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (פסוק ב), ומדובר פה במצות התשובה.
אילו רצתה תורה להדגיש רק את הקלות שבהשגת מצוה זו, אפשר היה לציין שבפיך ובלבבך לעשותו, אם התורה מציינת את שלילת האופציה הרחוקה, משמע שהיה ניתן לשער שמנגנון התשובה יהיה "קשה להשגה" ואולי אפילו "משימה בלתי אפשרית", כי איך אפשר לקחת את המעשים אחורה? כיצד ניתן לתקן ולשנות את ההיסטוריה? ובכל זאת - מציין האלוקים: לא זו בלבד - שהדבר אפשרי, אלא שהוא אפילו "קל לביצוע" - קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים אלה, מקבלים משנה תוקף בדברי חז"ל בתלמוד הירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו): "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי י"ג), שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל י"ח), שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב: עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ (תהלים כ"ה) - יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".
כלומר, "רעיון התשובה" הוא נגד ההגיון. על פי השכל הישר, על פי החכמה והנבואה - אין מקום להנחות! החוטא צריך להענש, ולשלם את המחיר על מעשיו. ועל כך רומז הכתוב:לֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, כי היה אפשר לחשוב שהמשימה הזו "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב י"א), ואיננה ברת-השגה כלל. והתורה מדגישה את "הקלות הבלתי מתקבלת על הדעת" של מצות התשובה.
אך מתוך אותו "חוסר הגיון" שבמצוה זו, נמצאנו למדים - מסר נוסף, עליו עומד רש"י:"לא בשמים היא - שאילו הייתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה - וללומדה". לגודל הרווח העצום העולה ממצוה זו, מוטלת עלינו החובה "לעשות הכל" על מנת לקיים אותה, שהרי אף אם המשימה הייתה קשה מאוד - אין אתה רשאי לְהִבָּטֵל ממנה, וכדאי היה להתאמץ ולהשיגה, כל שכן שהיא אינה קשה כלל. ומשום כך, התורה נתנה דוגמה קיצונית של קושי, על מנת לחדד את ערכה הרב של "מתנה" זו.
כך דייק גם רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים": "וזה כאילו אמר שהדבר לגודל ערכו היה ראוי לך להשתדל ולטרוח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים - אם אפשר, או לעבור הים - כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאד, שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא - בעד חטאו, וכל שכן שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים".
בגודל חסדו, העניק האלוקים לאדם - את היכולת לתקן ולשוב בתשובה. והוסיף "חסד על חסד", שאין אתה צריך להתאמץ עליה, אלא היא "נגישה" לכל אחד. ומתוך כך מוטלת על האדם חובה מכופלת לנצל את ההזדמנות "לתפוס אותה בשתי ידיים" - להשתמש ב"פטנט" הזה, ו"לעשות תשובה".
ביטוי ל"קלות הביצוע של התשובה", נוכל למצוא בדברי רמב"ם (אישות פרק ח),הפוסק: המקדש את האשה - "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק - שמא הרהר תשובה בלבו". משמע, גם רשע יכול להשתמש בכוחה של התשובה, ולהפוך ברגע אחד להיות צדיק - רק על ידי מחשבה!
ותמה ה"לחם משנה":אם כן, מדוע מי שקדש אשה בפני עדים הנחשבים כרשעים ופסולים לעדות - אינה מקודשת? הרי יש לנו לחוש שהרהרו תשובה בלבן, והפכו להיות כשרים לעדות באותו רגע. ומבאר, כיון ש"החתן" מוציא מפיו בפנינו את המילים: "על מנת שאני צדיק", יש לנו לחוש שהרהר תשובה בלבו יותר מסתם כל אדם.
משמע, עיקרה של תשובה, הוא הרצון להשתנות ולעשות את "הצעד הראשון" לכיוון הנכון, אפילו אם מדובר רק במילים פשוטות: "על מנת שאני צדיק", יש בהן כח אדיר להניע את התהליך המלא ולהגיע "עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" - תשובה מלאה.
רמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (חלק ג פרק ל"ו) מבאר, שהתשובה היא "פתרון הכרחי", כי בלעדיה - לא הייתה תקוה לחוטא: "שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע, לו יאמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעוות לעולם, היה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו אחר שלא נשארה לו תחבולה. אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבעניינים, ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא". משמע, גם אם מעיקר הדין לא היה מקום לתיקון התשובה, מכל מקום, בראה הקב"ה על מנת שהחוטא לא "ירים ידיים" ויבעט - מתוך יאוש.
ואכן, מצינו שאלישע בן אבויה החוטא - המכונה "אחר", נפל בבור היאוש הזה, כמסופר בדברי חז"ל שאמר לו רבי מאיר תלמידו: "אף אתה חזור בך! - אמר לו (אלישע בן אבויה): כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר"(חגיגה ט"ו.). כלומר, הוא לא האמין שיש בכוחו לתקן את מעשיו, ומשום כך הוא איבד לגמרי את המוטיבציה להשתנות ולתקן.
לעומתו, מצינו את אלעזר בן דורדיא, שהיה שטוף בעבירות, ומכל מקום כאשר הטיחה בו אשה אחת - שאין לא תקנה, ואמרה לו: "אלעזר בן דורדיא - אין מקבלין אותו בתשובה!" הוא לא התייאש מהתשובה, ובעקבות דבריה הנוקבים עשה מעשה, ובסופו של דבר הוא הבין ואמר: "אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"(עבודה זרה י"ז.), היוצא מדברינו, לעולם אסור להתייאש מהתשובה.
מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה של סבי
הגאון רבי יוסף חיים בן הרב אברהם ברוך בלוי זצ"ל - נלב"ע כ"ג באלול תשע"ה