"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א פסוקים י"ח - כ"א)
פרשת "בן סורר מורה", מעלה סימני שאלה רבים. השאלה הבסיסית: כיצד התורה שבאופן כללי "מקשה" על ביצוע גזר דין מוות, יוצאת כאן מגדרה ודורשת להעניש נער צעיר על "גניבת אוכל קטנה"?
אמנם, מבואר בחז"ל כמובא ברש"י: "ובן סורר ומורה - נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב". אך עדיין, דרוּש הסבר: כיצד אפשר לדעת בוודאות שאכן הגניבה הזו תוליד רצח? וכיצד ניתן להעניש אדם על מעשה שלא עשה?
חז"ל מעמידים את קיום הפרשה ב"צירוף מקרים" נדיר ומדויק: נער בן שלוש עשרה שנים, שגנב מהוריו ואכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, ועוד דרישות רבות ומגוונות, וכל שינוי באחד מן הפרטים הללו פוטר אותו מהעונש המדובר.
ועל כולם, מוסיף רבי יהודה ודורש: "אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול, ובמראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"א.). כלומר, דרוּש זוג הורים הדומים במראם החיצוני, וכן בגובה, ואפילו שיהיה להם אותו צליל קול! והמקור לכך מלשון הפסוק: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ"משמע קול אחד להם, (רש"י: מדלא כתוב "בקולותינו", או "בקולינו" - ביו"ד). ואם דרוש קול שווה "מראה וקומה נמי - בעינן שווין".
במילים אחרות: זו "משימה בלתי אפשרית" למצוא מישהו שעונה לכל ההגדרות הללו - מבחינה מציאותית. יתירה מכך, גם אם נניח שאכן יתקיימו כל התנאים הטכניים הללו, עדיין, מעלה רבי שמעון תמיהה על קיום הדין - מבחינה יישומית - רגשית: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?!" רוצה לומר, כיון שאמרה תורה:"וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ", ממילא, אין בן סורר ומורה נענש בלא שיתוף פעולה מצד ההורים שלו - שמביאים אותו יחדיו אל השופטים על מנת למצות אתו את הדין ולהורגו, איפה תמצא הורים שכאלה?
ואכן מעידה הגמרא, שלפי דעות אלו: "בן סורר ומורה לא היה, ולא עתיד להיות". ואם תשאל: "ולמה נכתב?" - מדוע התורה מציינת דין שאינו בר-ביצוע? התשובה: "דרוֹש וקבל שכר!" היינו, לימוד פרשה זו כשלעצמה יש בה תכלית והוא מצות תלמוד תורה.
ותמה על כך בספר "תורת חיים":"מה תועלת יש ללמוד דבר - דלא שייך ביה מעשה?"
רש"ר הירש מבאר, שפרשה זו, אף על פי שאינה מתקיימת כפשוטה יש לה השלכות מעשיות רבות, כי היא "אוצר בלום של אמיתות חינוכיות שחקירתן היא בגדר "דרוש וקבל שכר": העוסק בהן יפיק מהן תועלת מרובה למלאכת החינוך של ההורים". כלומר, תכליתה של פרשה זו היא כ"ספר מוּסר", ועלינו להפיק ממנה לקחים ותובנות חינוכיות העולות ממנה.
מהרש"א מבאר בדרך דומה את הביטוי "דרוש וקבל שכר" - כספר לימוד להורים: "שאביו ואמו ידרשו שהתורה הגיעה לסוף דעתו - דבכזה הוא ראוי ליסקל, ועל ידי זה יוכיחו ויסרו את בניהם, ויקבלו על זה שכר" - כי זכות היא להורים המגדלים את בניהם בדרך התורה והיראה. ובנימה חינוכית זו, מֵצֵר המהרש"א על יחס ההורים לילדיהם - בדורו: "אבל בזמן הזה, אין נותנין לב לזה וכל אחד מחפה על בנו, אף שהוא באמת חייב מלקות ומיתת בית דין, ואין מוכיחין אותן והנערים הולכים רוב ימיהן בביטול תלמוד תורה".
הגמרא מציינת - דעה שונה: "אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו". רוצה לומר, בן סורר ומורה - אכן קרה באמת! והוא אפילו ראה את קברו. בדומה לכך, מציינת הגמרא שגם דין "עיר הנידחת" הנהרגת על כל תושביה, גברים, נשים וטף - אינו בר ביצוע, "לא הייתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". וגם בזה העיד רבי יונתן: "אני ראיתיה, וישבתי על תילה".
מהר"ל בספרו "חידושי אגדות" מתפלא על עובדה זו, שמכל החכמים - דווקא רבי יונתן ראה גם את קברו של הבן הסורר, וגם את חורבות עיר הנידחת: "תימה, למה דווקא הגיעו לרבי יונתן שראה אלו שני דברים - בן סורר ומורה ועיר הנידחת?"
רבנו בחיי מיישב זאת בדבריו. מה שאמר רבי יונתן: אני ישבתי על קברו, אפשר שאין כוונתו לבן סורר ומורה - כדינו, "אלא כעניין אבשלום, אבל לא היה בן סורר ומורה גמור כדין תורה - שנגמר לסקילה".
ה"חתם סופר" מבאר שלאור סיפורו של אבשלום בן דוד, ומעשיו בבגרותו, "הבריות אומרים: הלא טוב היה כשהיה נהרג בקטנותו ולא יבא לידי מידה זו, ורואים כל העם אמיתת תורתינו הקדושה, ונתקדש שם שמים על ידי זה". למעשה, רבי יונתן ממחיש את האסון שיכול להתרגש על מי שעוצם את עיניו ואינו שם ליבו לסימנים המעידים על הפורענות העתידה לבוא, שהרי בעינינו חזינו בתוצאות הרות האסון של התעלמות מסוג זה.
אם כן, מוסר ההשכל העולה מפרשה זו, הוא על משקל: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב.). כלומר, עליך לדאוג לעתיד - על ידי זהירות בהווה. לעולם אל תנוח ותשקוט, עליך להיות עירני, זהיר, וחושש תמיד על העתיד. ואולי, זו כוונת התורה בסיום פרשת בן סורר: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". מוטלת החובה על כל אדם מישראל ללמוד פרשה זו ולהפנים את המסר העולה ממנה: דע תמיד לקרוא את "הכתובת שעל הקיר", ושמור נפשך שלא ליפול במדרון החלקלק.
כהשלמה לדברינו, וכחלק מהמסר של ראיה ותכנון לטווח ארוך, יש בפרשתנו - מסר נוסף: לא די "לחשוב צעד קדימה" אלא עלינו ליטול את היוזמה לידיים ולהיות יצירתיים, לפרוץ דרך ומחשבה כיצד ניתן להשתפר ולהתקדם מבחינה רוחנית.
לשון התורה רומז שהתנאי לנצחון במלחמת היצר, שיהא האדם בבחינת "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה", משמע, אתה בעצמך - צא למלחמה, אתה תיזום את המאבק, אתה "תכתיב את הקצב". עוד קודם שיצרו יתקוף אותו - יחשוב היהודי כיצד יוכל להשמר ממנו, ולפגוע בהשפעתו של היצר עליו.
כיון שיש עליך איום פוטנציאלי מתמיד - של היצר, עליך להשכים - למהר ולהכות בו, עוד קודם שהוא הספיק לפגוע בך. אל תתגונן - אלא תתקוף! אל תהיה מוּבל - אלא מוֹביל! אל תגיב - תיזום! חובתו של היהודי אינה מסתיימת ב"כיבוי שְׂרֵפוֹת", אלא עליו למנוע את השריפה מלהתרחש, מוטל עליו לתקן את הפרצות - עוד קודם שתבוא הרוח.