שנה, בדיוק שנה חלפה מהימים בהם הרגשנו מהי ערבות הדדית במיטבה. למען האמת, הריטואל הזה כבר די מוכר וחוזר על עצמו בכל פעם: קטיושות בצפון? כולנו אחים ומאוחדים. קסאמים בדרום? האחדות במיטבה. חטיפת אזרחים? כן, אתם כבר יודעים את התשובה: כולנו משפחה אחת גדולה ומאוחדת. אבל כשחוזרים לשגרה והשקט שב על כנו, המשפחה מתפרקת וכולם עוזבים את הבית.
בשנים האחרונות אני מלווה יחד עם המקהלה שלי את גדול הזמר החסידי אברהם פריד בכל הופעותיו (כן כן, אלו אנחנו שם מאחור על הבמה). למי מכם שהזדמן לצפות בהופעה של פריד בתקופה שבסמוך לראש השנה, ודאי מוכר אותו מנהג חביב בו מברך פריד את הקהל בברכת שנה טובה ואף מקנח ב'וורט' נחמד.
בדרך כלל, הדברים קשורים לראשי התיבות של השנה העברית החדשה שמיד תתחיל. בשנה שעברה, כששנת תשע"ה עמדה בפתח, אמר פריד לקהל – "חברים יקרים, לקראת שנת תשע"ה, אני מאחל לכם ששנה זו - תהיה, שנת, ערבות, הדדית". הקהל קיבל בחיוך ובמחיאות כפיים את הדברים והמופע יצא לדרך.
שנה חלפה ואני שואל את עצמי: ערבות הדדית? איפה בדיוק...?
לדעתי, השנה האחרונה הייתה השנה בה נחצו קווים אדומים רבים בכל הקשור לענייני בין אדם לחברו ו...ערבות הדדית לא ממש הייתה כאן. טוב, דוגמאות יש לרוב וזה לא הזמן למנות את כולן (ואני בסה"כ מוזיקאי ולא פוליטיקאי כן?), אבל על קצה המזלג נזכיר את מערכת הבחירות הסוערת שעברנו לא מזמן (ימין, שמאל מישהו?), את הקרבות הנצחיים בין מגזר למגזר, את ענייני הביטחון הבוערים (אתם במחנה ביבי או אובמה?) ואולי בעיקר את התחושה הפשוטה מסתם ללכת ברחוב בתל אביב או בבני ברק ולהרגיש שמשהו באוויר עומד וכאילו בכל רגע שוב יתפרץ ההר געש.
כילד (בני ברק, בית ספר 'רזילי'), אני זוכר שמעל ללוח היה תלוי שלט עם "ואהבת לרעך כמוך" ו"דרך ארץ קדמה לתורה", ובכל יום התעקשו המחנכים להטמיע בנו את הפסוקים האלה, שהרי מדובר בדרך חיים ולא בסתם מנטרה שחוקה.
לסיום, ובלי יותר מידי קלישאות, אני מבקש מעצמי וגם מכם קוראים יקרים - לא משנה גודל וצבע הכיפה, להילחם עלינו, על עם ישראל. ערבות הדדית צריכה להיות בראשנו בכל רגע ורגע, ולא חלילה רק כשדברים עצובים תופסים את כותרות העיתון. על סיפור היהודי שהפיל עצמו לכבשן האש רק בכדי להימנע מהלבנת פני חברו ברבים, כולנו גדלנו. חברים, אפשר להירגע... קיבלתי היתר מהרב שלי וכרגע, אין צורך להפיל עצמנו לכבשן. אבל להלבין את האחר, זה כידוע, גם הקב"ה לא יתיר לנו.
קרוב לעשור עבר מאותו ערב ראש השנה, בו האזנתי כהרגלי לרדיו בעודי נוהג וממלא פקודות מהמטה הראשי שבביתי (תביא חלות, חסר נרות וכו'). כמו כולם, כל שיר היה לי מוכר ונעים ובמקרים רבים גם הצטרפתי בקול שני לפזמונים. כמוזיקאי, אני יודע שלכל שיר יש תאריך תפוגה (קצר, מהיר וקצת כואב...). תקופה קצרה לאחר ששיר יוצא לאור, הוא גם נעלם במהירות של אותו האור ונח על מדף מאובק בארכיון הפלייליסט הלאומי. ובחזרה לרדיו, כאשר שמעתי את השיר הזה, היה לי ברור שאותו לא אזרוק בבוידעם הפרטי שלי. את אותו שיר מאותו מצעד, אני מזמם לעצמי עד היום.
8 שנים עברו מאז. אמנם זה שיר ישראלי במקור אבל הלחן, אוי איזה לחן נפלא. הפעם לשם שינוי, בואו נתרכז גם במילים... ערבות הדדית אפשר למצוא בכל שורה בשיר המיוחד הזה. יחד עם אבירם שוקרון, חברי המוזיקאי שאיתו אני צועד יחד עוד מימי להקת הרבנות הצבאית...החלטנו לבצע חידוש לשיר עם נגיעה אישית ומזווית קצת אחרת. תודה מיוחדת לזמר והחזן אברמי רוט, בעל קול הנשמה (!) שנענה לבקשתנו להצטרף לטריו הזה. קצת שונים, הרבה דומים...אבל מה זה באמת משנה, כולנו שווים!
שנה טובה, נתי.
נ.ב. החלטנו לשלב בשיר את הנעימה היהודית 'אלי אתה ואודך', מתוך מחשבה שאם השיר עצמו יוכל להשפיע ולשנות בעניינים של בין אדם לחברו, אזי 'אלי אתה ואודך - הודו לה' כי טוב', יוכל להיות החוט המקשר גם בעניינים של בין אדם למקום.