מאז דקירתה של שירה בנקי ז"ל מתנהלת בכלי התקשורת שלנו תחרות. מי ינער את האחריות על המעשה הנפשע מהציבור שלנו, הציבור החרדי, בצורה ברורה, מתלהמת ובוטה יותר. מדובר, למעשה, בדפוס חוזר. בכל פעם שמישהו מהציבור שלנו סורח, כולנו מתגייסים באופן אוטומטי למגננה, מלאת זעם מקודש, על כל אות ועל כל תג מהווי חיינו.
כי יש תכונה שהצליחו להשתיל בדי.אן.איי שלנו כחרדים. לתכונה הזו קוראים: "אבל צודקים אנחנו". ההיפוך הגמור מרוח הסליחות, אליהן ניכנס אוטוטו. ההיגיון המעוות שלה אומר כך: מה שלא יהיה, אנחנו צודקים והם טועים, לכן הם לא יטיפו לנו, ואנחנו נמשיך לעשות מה שעשינו עד עתה, בדיוק כפי שעשינו זאת, ושהעולם יתהפך. ולקינוח: "טפו. עוכרי ישראל". מדובר באחת מאותן תכונות שאין להן דבר וחצי דבר עם התורה. תכונה שהיא לחלוטין "השקאפע" – לחלוטין לא תורנית.
לפני שאמשיך, בנקודה זו, בעיני רוחי, אני רואה כיצד קנאי ה"השקאפע" משחיזים כבר את קולמוסיהם (הרי אינטרנט אין לאף אחד מהם). יכנוני "מתייפייף", "חרדי מחמד", ושאר כינויי כבוד. זוהי בדיוק הסיבה שהבמה שנבחרת לכתיבת הדברים הבאים היא אתר חרדי ולא כלי תקשורת כללי. כי יש דבר אחד בו צודקים אותם קנאים: את הציבור שלנו לא מתקנים מבחוץ. מנגד, דבר אחד הם שוכחים: אמנם מבחוץ לא מתקנים, אך חובה עלינו לזעוק, כשיש צורך בתיקון, מתוך ביתנו פנימה.
והרי לביקורת: חברים, אבל אשמים אנחנו! אי אפשר להימלט מזה. ישי שליסל, הזוי ככל שיהיה, מנותק ככל שיהיה, לא דקר בשם בודהה או בשם דארווין. הוא דקר בשם אלוקי ישראל. ולא סתם אלוקי ישראל. אלא בשם אותה "השקאפע" נפסדת, המכנה עצמה "חרדית", שהסבה כל כך הרבה נזק, פנימי וחיצוני, לציבור שלנו.
כששליסל דקר, בראשו רצדו אותם פאשקווילים, מיותרים לחלוטין. כי גם אם אנחנו מוקיעים לחלוטין את התופעה של המצעד, ואנחנו אכן מוקיעים אותה, יש דרך בה אומרים דברים. זעקות ה"געוואלד" נוסח היישוב הישן אינן חלק בלתי נפרד מהחרדיות. הן הפכו להיות כאלה ברבות השנים, והגיע הזמן שנתנער מהן. אין דבר טוב אליו הן הובילו אותנו מאז אמצנו אותן בחום ועד עתה.
בהקשר הזה, אי אפשר שלא להזכיר, כמובן, את פרשת עגלה ערופה. כי כל הנ"ל הוא לא רק עסק שלנו, כבני הציבור החרדי. כל הנ"ל היה צריך להיות עסקם של גדולי ישראל. אלה האמיתיים. כי זה לא בושה לטעות, ומי שחושב שהוא מושלם או שבני קהילתו מושלמים הופך בעצם התכונה הזו להיות בעל חיסרון גדול מאוד.
מותה של שירה ז"ל לא צריך לתפוס אותנו באדישות גמורה תוך הפניית זעם קדוש כלפי חוץ. מותה צריך לזעזע אותנו, להוביל אותנו לביעור ה"אבל צודקים אנחנו", ולמאבק ברטוריקת ההסתה הנהוגה בתוכנו.
לכן בפעם הבאה כשנראה פאשקוויל מלא שנאה וארס אסור שנחלוף על פניו בשוויון נפש; כשנשמע את קנאי ה"השקאפע" מתלהמים אסור שנשתוק להם; וכשנזהה את העיתונים והעלונים מטעם, שופרי אותה "השקאפע" נפסדת ורצחנית, אסור שנפרנסם בכך שנקנה אותם ונרעיל באמצעותם את נפשות בני ביתנו.
מותו של כל אדם צעיר הוא מוות מיותר. אבל אולי בכך תהיה איזה תועלת ערכית למותה של שירה ז"ל. תנצב"ה.