עיניי עם ישראל מייחלות בכל עת לבניין בית המקדש. ירושלים בתפארתה ובית המקדש על מכונו מהווים מרכז רוחני לא רק בימות הרגל, אלא בכל ימות השנה. רבים עולים לבית המקדש להביא את קורבנותיהם ולחזות במקום השראת השכינה. בזמן בית המקדש עולי הרגל נהנו מהתקנת נקודות שתיה מנוחה וכדומה. בעז"ה במהרה בימינו יבנה בית המקדש וייתכן כי תידרש הכשרת דרכים שטחי מנוחה וכדומה בכדי לסייע למבקרים בירושלים. לאור זאת יש לבחון האם בית הדין או פרנסי הציבור יכולים להפקיע קרקעות וזכויות קנייניות בכדי לתת מענה לצרכי ציבור העולים לרגל.
הדיון יכול להתייחס גם להפקעה לצורך בניית בית כנסת או כל צורך ציבורי אחר. בסיטואציות שבעלי הקרקע אינם מעוניינים להיות שותפים במצווה ולתרום את חלקם מתוך נדיבות לב, מתעוררת שאלה האם ניתן להפעיל סמכות ציבורית. יש לציין כי אין שום חובה על הפרט לממן מכיסו את צרכי הציבור וזאת אף בהקשר של מצווה חשובה ביותר.
הגמרא (גיטין לו: ) מביאה את מחלוקת רבי יצחק ורבי אלעזר באשר למקור הדין - הפקר בית דין הפקר. אחד ההקשרים לדין הפקר בית דין מתייחס לתקנת הפרוזבול של הלל. תקנת הפרוזבול באה להשאיר את דלת המלווים פתוחה בפני הלווים. נוצר חשש כי בסמוך לשנת השמיטה המלווים יסרבו להעניק לנזקקים הלוואות. הרקע לחשש נבע מדין התורה שמורה על שמיטת חובות בשנת השמיטה. באמצעות העברת החוב לידיו של בית הדין, הלל שמר על קיום החוב ומנע את שמיטת החוב.
תקנת הפרוזבול עומדת בסתירה להוראת התורה על שמיטת כספים, ממילא מתעוררת השאלה כיצד הלל התקין תקנה בניגוד למצוות התורה. לאור שאלה זו מבארת הגמרא, כי לבית הדין קיימת סמכות להתקין תקנות לטובת הציבור, משום שהפקר בית דין הפקר וממילא בסמכות בית הדין להפקיע זכויות ממוניות מיד בעליהם.
רבי יצחק סובר שסמכות בית הדין נלמדת מהנהגת עזרא, אשר ביקש לקיים כנס תשובה בירושלים. במקביל לבקשת ההתכנסות, עזרה הורה על הפעלת סנקציה כלכלית כנגד המשתמטים " וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה "(עזרא י, ח) הטלת הסנקציה מלמדת לדעת רבי יצחק כי לדיין מוקנית סמכות להפקיע זכויות ממוניות מיד בעליהן.
רבי אלעזר סובר שדין הפקר בית דין נלמד מחלוקת הארץ לשבטים. נאמר בספר יהושע "אלה הנחלות אשר נִחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל " (יהושע יט, נא). הגמרא מקשה "וכי מה עניין ראשים אצל אבות [כלומר, מדוע דיבר כאן המקרא על "ראשי האבות" ולא על "ראשי המטות" כהרגלו]? על כך מבארת הגמרא כי מאופן חלוקת הארץ ניתן ללמוד על סמכותם הרחבה של דייני בית הדין " לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים[ראשי העם ] מנחילים את העם כל מה שירצו".
בפסקי הראשונים מצינו מחלוקת מהו המקור ההלכתי לסמכיות ההפקעה של בית הדין. הרשב"א (גיטין לו: ) סובר שמקור הסמכות נלמד מחלוקת נחלות הארץ לשבטים, כשיטת רבי אליעזר. רבינו יונה (בבא בתרא ק.) סובר שסמכות בית הדין נלמדת מהוראת עזרא על סנקציית החרמת הרכוש כשיטת רבי יצחק.
מהרש"ל (יבמות פ"י) מבאר כי הדיון אודות מקור סמכות בית הדין, יש בו כדי להעיד על היקף סמכותם של הדיינים. חלוקת נחלות הארץ לשבטים פעלה בשני מישורים, מישור אחד עסק בהיבט ההפקעתי ולאחר מכן נדרשו ראשי העם לעסוק גם במישור ההקנאתי, סידור הנחלות חייב את הקנאת זכויות הקניין לאותו שבט שזכה בנחלה המופקעת.
לאור מקור זה לבית הדין מוקנית סמכות כפולה שעוסקת הן בהיבטי ההפקעה והן בסמכויות ההקנאה. תחום סמכות ההקנאה משמש כחלופה למעשה הקניין. מחשבת בית הדין ורצונם להעביר זכות ממונית או קניינית לאדם מסוים, היא כשלעצמה משמשמת כמעשה קניין וממילא אין הזוכה נצרך לבצע פעולת קניין בקרקע.
אך אם מקור סמכותם של בית הדין יילמד מהוראת עזרא, אזי סמכות בית הדין תצומצם רק ליכולת ההפקעתית, כפי שעזרא הטיל את סנקציית החרמת הרכוש. לפי מקור זה לכאורה לבית הדין אין סמכות להקנות את הזכות המופקעת לאדם אחר, ממילא הזוכה בממון המופקע יידרש לבצע מעשה קניין שיהיה תקף על פי דיני הקניין.
לאור הדברים עולה בבירור כי לבית הדין מוקנית סמכות הפקעה ולפי חלק משיטות הראשונים לבית הדין מוקנית גם סמכויות הקנאה. הרשב"א( שו"ת הרשב"א חלק ג' סימנים תיא תיז ) מרחיב את סמכויות ההפקעה וסובר כי גם לרשות הציבורית שמייצגת את התושבים מוקנית סמכות כשל בית דין. לשיטת הרשב"א בסיס הסמכות נובע מתוך הסכמת הציבור שבית הדין יעסוק בענייני הציבור על מגוון הסוגיות הציבוריות השונות. על פי מתווה הסמכות המורחבת, לדיינים מוקנית אפשרות להתקין תקנות ולעצב מנהגים על פי צרכי הציבור ולטובתם.
כנגזרת מההסכמה הציבורית לקבל את הוראות בית הדין בהיבטים של מנהגים ותקנות ,סובר הרשב"א כי גם הרשות הציבורית נהנית מסמכויות מורחבות, מפני שגם היא זוכה להסכמה ציבורית. נגזרת זו מחילה על הרשות הציבורית מסמכות הדומה לסמכויות בית הדין בהקשרים של תקנות ומנהגים. לאור זאת פרנסי הציבור יכולים להורות על הפקעת קרקע מיד בעליה. בדומה לשיטת הרשב"א כתב התרומת הדשן (סי' ריד ) "שטובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים, במקום בית הדין קיימי".
הרא"ם (שו"ת סי' נז ) מבאר כי לשיטת הרמב"ם ורבינו תם בית הדין שמוסמך להפקיע ממון או זכויות קנינייות הוא רק בית הדין הגדול שבירושלים. סמכות זו לא נפסקה בחורבן בית המקדש וגלות הסנהדרין, אלא בכל דור קיים בית דין אשר הוא מוגדר כבית דין גדול, לבית הדין הזה מוקנות מגוון הסמכויות של בית הדין הגדול שבירושלים. מדברי הרא"ם עולה כי לשיטת הרמב"ם ורבינו תם גם פרנסי הקהל אשר זוכים לאמון ציבורי אינם אוצרים בידיהם סמכות הפקעה ולכן הליכי ההפקעה יכולים להתבצע רק באמצעות בית הדין הגדול שבכל דור.
לאור הדברים עולה כי לשיטת הרשב"א (הרמב"ן ועוד ראשונים) קיימת הרחבת סמכויות גם לרשות הציבורית או לפרנסי הציבור. מכוח סמכות זו תתאפשר לכאורה הפקעת בעלות של קרקעות פרטיות וזאת כדי להכשיר דרכים ושטחי ציבור לטובת עולי הרגל והשוהים בירושלים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
לתגובות stern1416@gmail.com