בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים מחזיקים בסמכויות חופפות ומקבילות בנושאים כמו מזונות, משמורת, ממון, אימוץ ועוד. היות ששתי הערכאות יונקות את תפיסת עולמן ממקורות שונים, פעמים רבות מתדיינים מעדיפים ערכאה אחת על פני האחרת. החוק קובע שהצד אשר מגיש ראשון את תביעתו לבית המשפט או בית הדין הדתי יקבע למעשה היכן יתקיים הדיון. זהו אחד העקרונות המפורסמים ביותר בדיני המשפחה בישראל והוא ידוע בשם "מרוץ הסמכויות".
למרות שתביעות בענייני משפחה אינן זהות אחת לשנייה, התפיסה הרווחת בקרב הציבור היא שנשים מעדיפות את בית המשפט לענייני משפחה בעוד גברים מבכרים את הפנייה לבתי הדין הדתיים. אולם, חשוב להדגיש כי מדובר בהנחה בלבד וישנם לא מעט מקרים אשר מובילים למסקנות הפוכות לחלוטין (נשים שמעוניינות בפסיקת בית הדין הרבני או גברים אשר פונים לערכאה האזרחית). כעת, מתברר שקיים שיקול נוסף לגבי מרוץ הסמכויות והוא השיקול הכלכלי. במסגרת בקשה לתביעה ייצוגית אשר הוגשה כנגד משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט, נטען כי קיימים פערים עצומים מבחינת אגרות התביעה בשתי הערכאות, פערים אשר מגיעים עד לכדי כ-550%.
פערים באגרות של 550%
כמעט בכל תביעה אשר נוגעת לענייני משפחה, בעל הדין מחויב בתשלום אגרה לבית המשפט. למרות שבפועל ה"שירות" אשר ניתן לבעל הדין לאחר הגשת התביעה הוא זהה יחסית, האגרה בבית המשפט לענייני משפחה גבוהה באופן לא פרופורציונאלי ביחס לאגרה בבית הדין הדתי. על פי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, תביעת גירושין בבית המשפט לענייני משפחה אשר כוללת מזונות, משמורת וממון תחויב באגרה של כ-3,800 שקלים, בעוד אגרה בגין אותו הליך בדיוק בבית הדין הרבני תעמוד על פחות מ-700 שקלים.
בתביעה הייצוגית נטען כי הפערים הללו שומטים את הקרקע תחת רצונם של מתדיינים לבחור את הערכאה המתאימה להם. כלומר, הם מפלים, פוגעים ישירות בזכות הפנייה לערכאות, ומפרים את עיקרון השוויון. התובעת הייצוגית ובאי כוחה הוסיפו שכבר בחורף 2008 הוגשה עתירה בנושא אשר בעקבותיה שר המשפטים דאז (פרופ' דניאל פרידמן) מינה וועדה לבחינת הנושא. הוועדה ישבה על המדוכה במשך כשלוש שנים והגיעה בסופו של היום למסקנה שיש להשוות את האגרות. אולם, דבר לא נעשה.
בית המשפט: "פגיעה בעיקרון השוויון"
בית המשפט קבע כי יש לקבל את הבקשה ולדון בתובענה הייצוגית. כב' השופטת מיכל נד"ב כתבה בהחלטתה שברור שהמלצות הוועדה שמונתה על ידי שר המשפטים לשעבר תומכות בכך שישנם פערים משמעותיים בין האגרות בערכאות. צוין כי למרות שהפערים אובחנו כבר בשנת 2009, לא התבצע תיקון. כב' השופטת כתבה כי עסקינן בהליכים מקבילים בערכאות שונות ללא "טעמים עניינים אשר מצדיקים את השוני". כמו כן, הודגש שעילות הפגיעה בשוויון בין המתדיינים מתעצמות נוכח מרוץ הסמכויות בין הערכאות.
"אני סבורה כי סכומי האגרות הגבוהים בתקנות האזרחיות עלולים לגרום הפליה בין מתדיינים ולפגוע בזכות הגישה לערכאות", כתבה כב' השופטת נד"ב בהחלטתה, "בעוד שהמתדיינים אשר מעדיפים את בתי הדין הדתיים יתדיינו שם מרצונם, המתדיינים האחרים עלולים לבחור בערכאה ה'זולה' ולא בערכאה בה הם חפצים לממש זכויותיהם". כן, גם אם הדבר הוא "לתחושתם הסובייקטיבית" בלבד, דברי השופטת.
סיכום
כל העת דיברו על העדפה של ערכאה בענייני משפחה על בסיס אופי ההרכב, כעת העדפה היא גם על ניהול כלכלי של התביעה. אולי זה הזמן לעשות מחשבה מחודשת על מרוץ הסמכויות ובחירת הערכאה הנוחה לאחד מהצדדים. מצב בו צד בוחר את הערכאה הנוחה לו, גורם שהצדק יתכסה מתחת לערפל סמיך שמסתיר את איכות השופטים בבתי המשפט לעינינו משפחה.
אינני עוסק תדיר בדיני משפחה, אך דעתי היא כי יש להפחית את האגרות הרבות של בית המשפט לענייני משפחה.