מלחמות העיתונים ברחוב החרדי

שנתיים וחצי אחרי, הצלקות על פניו של נתי גרוסמן הגלידו כמעט לגמרי. הוא מסיט קווצת שיער ומגלה פס עדין שנמתח לאורך מצחו, זכר ללילה שבו הותקף באכזריות על ידי שני אלמונים; הלילה שבו היריבות החריפה והממושכת בין כלי התקשורת החרדיים גלשה לאלימות פיזית נגד עיתונאי.

מאבטחים בכניסה למשרדי יתד נאמן בימי המהפך (צילום בלעדי: כיכר השבת)

• • •

החשוד העיקרי בתקיפה, תלמיד ישיבת פוניבז' המזוהה עם אנשי 'יתד נאמן', נשלח לשלושה חודשי מאסר בפועל ובכך באה לסיומה אותה תקרית אלימה. אבל מלחמת 'יתד נאמן' בנתי גרוסמן ובעיתון 'הפלס', שהקים זמן קצר אחרי סילוקו, היא רק אבן אחת בפסיפס זירות ההתגוששות שהחלו לפני למעלה מ־60 שנה וניטשות גם כיום בעולם התקשורת החרדי.

תשכחו משיקולי רייטינג ומעמד. מלחמות החרדים בתקשורת מתבססות על אידיאולוגיה ו"לכן הן קשות כל כך", אומר בני רבינוביץ', פרשן בכיר ב'יתד נאמן'. ככה זה כשציבור המונה כ־10% מאוכלוסיית המדינה שסוע בין עשרות פלגים אידיאולוגיים: הוא מכיל מספר כמעט זהה של כלי תקשורת לעומת אלו שיש ל־90% האחרים. ועוד לא ספרנו את המקומונים.

הקרע הראשון, לנוכח מחלוקת סביב השאלה הציונית, פרץ ב־1951, פחות משנה אחרי שהוקם 'המודיע', העיתון החרדי הראשון, הביטאון של אגודת ישראל. "פועלי אגודת ישראל נפרדה מאגודת ישראל והקימה עיתון בשם 'שערים'", מספר רבינוביץ'. עיתון 'המודיע' אמנם שרד ככלי התקשורת החרדי היחיד בישראל, אך במקביל ביססה חסידות גור את שליטתה על העיתון, והפיצוץ הבא היה רק שאלה של זמן.

"העצמאות הליטאית התחילה לפני 30 שנה", מתמוגג רבינוביץ' הליטאי כשהוא נזכר בזירת ההתגוששות הבאה. ב־1984 עלתה השאלה אם להכריז חרם על בנק לאומי, בעקבות פרויקט בנייה בניהולו שגרם לחילול קברים. הרבנים הליטאים תמכו, האדמו"ר מגור התנגד. "זכותו להתנגד", אומר רבינוביץ', "אבל כשהרב שך והסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי, ע"ר) ביקשו לפרסם מכתב ב'המודיע' עם דעתם בעניין, 'המודיע' סירב – וזו הייתה הרבה יותר מחוצפה".

כשנה לאחר מכן עזבו הליטאים את 'המודיע' והקימו עיתון, 'יתד נאמן', ותנועה, 'דגל התורה'. "'יתד' זה עיתון שהקים מפלגה", מחייך בגאווה גרוסמן. בסוף שנות ה־90, עם פטירת הרב שך, נגלו סדקים ראשונים בגוש הליטאי, תחילה סביב שאלת הירושה, ולאחר מכן, בתחילת העשור הקודם, בנוגע לגישה הרצויה כלפי סוגיות של צו השעה: מצד אחד הרבנים אלישיב ואוירבך, שהתנגדו נחרצות לנושאים כמו חוק טל או הנח"ל החרדי; ומנגד הרבנים שטיינמן, קנייבסקי וקרליץ, שגילו פתיחות יחסית. "זה גרם לכך ש'יתד נאמן' לא אפשר להם כניסה אל דפי העיתון", מספר דורון קדוש, סמנכ"ל עיתון 'יום ליום' של מפלגת ש"ס, "ולכן ב־2008 פתחו הרב קנייבסקי, הרב שטיינמן וכל אלה עיתון שנקרא 'יום חדש'".

מותו של הרב אלישיב כארבע שנים לאחר מכן יהפוך את היוצרות. אנשי שטיינמן וקנייבסקי ישתלטו על 'יתד נאמן', ואנשי אוירבך ואלישיב ייאלצו למצוא לעצמם סידור חדש. קראו לו 'הפלס'.

כך או אחרת, הרבנים היו ונותרו חזות הכול. מהם הכול יוצא, אליהם הכול חוזר, ועמדתם הבלעדית היא זו שמשתקפת מבין דפי העיתון, לפחות במוצהר. "דעתי הקטנה לא באה לידי ביטוי", אומר רבינוביץ'. "יהודי חרדי שנאמן לדעת תורה יכול לכעוס על הנציגים. אבל אם אמרו גדולי התורה – אתה עושה". אלא שזה רק מה שמספרים לציבור כדי להניע אותו לפעולה – קניית עיתון. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לאידיאולוגיה, מדובר בעסק. למרות המילים היפות, מתחת לפני השטח רוחשים לעתים קרובות מניעים ארציים הרבה יותר – שליטה, מעמד, כוח. וכן, גם כסף. ובציבור החרדי כמו בציבור החרדי, המאבקים הם תמיד בווליום גבוה. תמיד יצריים מאוד, תמיד על כל הקופה, בבחינת "ייהרג ובל יעבור". חשבתם שמלחמת שלדון ונוני קשה? הצחקתם אותם.

'המודיע' מתעלם, 'המבשר' מתקומם

"זה נקרא עיתונות מטעם", אומר ישעיהו ויין ומתרווח במשרדו שבקומה החמישית בעיריית ירושלים. ויין הוא דוגמה מופתית לכך שעיתונות חרדית אינה מתיימרת אפילו להיות אובייקטיבית. בלילות הוא המשנה לעורך עיתון 'הפלס', ובימים עוזרו האישי של אחד מסגני ראש העיר. הוא לא מוצא בזה סתירה. "תראה, 'יתד נאמן' שייך ל'דגל התורה' באופן מוחלט, בלי שום יכולת להגניב או להכניס דעה אחרת", הוא מסביר. "'המודיע' שייך ל'אגודת ישראל' ההיסטורית; 'המבשר' שייך למאיר פרוש ולנציגיו בארץ; על 'יום ליום', ששייך לש"ס באופן רשמי, אני לא מדבר; ו'הפלס' שייך לרב אוירבך", הוא מצביע על תמונת הרב שתלויה על הקיר מעליו. "לכן העיסוק שלי הוא די טבעי, קיבלנו נציגות בעיריית ירושלים (מטעם מפלגת 'בני תורה', ע"ר), סגנות ראש העיר, ואני ראש הלשכה שלו".

משה פרוש, בנו של חבר הכנסת מטעם 'יהדות התורה' מאיר פרוש, מסכים. "בהשקפה, עיתונות חרדית היא לא רק עיתון שנועד לספר חדשות", הוא אומר ל'ליברל'. "הדבר המרכזי הוא בעצם איך לספר את החדשות". פרוש, 32, מנהל כיום את העיתון היומי 'המבשר' שהקים אביו לפני כשש שנים כקונטרה לעיתון החרדי הוותיק ביותר בישראל, 'המודיע', שכאמור משמש ביטאון רשמי של 'אגודת ישראל'.

אם תשאלו את משה פרוש, מלבד מכות קלות בכנף שספג העיתון עם הקמתו ב־2009, הוא לא נתקל בקשיים יוצאי דופן. אלא שבדיקה פשוטה מעלה תמונה מעט פחות אידיאלית, כי הסכסוך של משפחת פרוש עם החסידות ששולטת על 'המודיע' החל כבר אצל אביו, מאיר, למעלה משני עשורים קודם, בבוקר אחד בשנת 1984, במלון קטן בלב ירושלים. "דלת המלון נפתחה באחת, כאילו פוצצו אותה בחומר נפץ, ו־50 בחורים לובשי שחורים, מגבעות על ראשיהם ומבט רצחני בעיניהם, שעטו פנימה", כך תיאר אמנון לוי בספרו 'החרדים' את אותו אירוע מכונן. "מנחם פרוש, חבר הכנסת בן ה־70, היה יעדם... הבחורים, תלמידי ישיבת 'שפת אמת' של חסידות גור, מיהרו אל פרוש. תוך דקות הוא היה מוטל על הרצפה. הכו אותו בצלעותיו, שברו את משקפיו, משכו בזקנו, רמסו את השטריימל שלו. קבוצה אחרת התנפלה על בניו, שעמדו לא הרחק מאביהם. אחרים טיפלו במקום עצמו: מנורות נופצו, חלונות נשברו וכיסאות הועפו. כשיצאו הבחורים מהמלון, היה פרוש שרוע על הרצפה, בלי יכולת לזוז. באותו לילה הבהילו אותו לבית החולים 'ביקור חולים', שם אובחן אצלו זעזוע מוח, והוא חובר למכונת אק"ג. שבועיים ימים שכב שם, מוכה וחבול, לפני שחזר הביתה".

במלון ההוא שהה באותו בוקר גם מאיר פרוש, בנו של מנחם, ולימים מנציגי 'יהדות התורה' בכנסת. יעברו עוד 25 שנה עד שיחליט לשים סוף להתעמרות של חסידות גור ושל עיתון 'המודיע' במשפחתו ובפלג שבראשו היא עומדת ומכונה 'שלומי אמונים'; אוסף ענק של קהילות חסידיות שנותנות משקל פוליטי נגדי לנציגי שלוש החסידויות הגדולות ביותר - בעלז, ויז'ניץ וגור - בתוך סיעת 'יהדות התורה'.

הבחירות לעיריית ירושלים ב־2008 יסמנו עבור פרוש את הקש האחרון, ממנו הפיצול התקשורתי יהיה בלתי נמנע. "בכל תקופת קמפיין הבחירות לעירייה, 'המודיע' לא ספרו את פרוש, לא כתבו עליו כמעט בכלל, למרות שהוא לכאורה איש שלהם והתמודד לראשות העירייה", מסביר איש התקשורת החרדי אבי יוספי, ומדגיש: "יתרה מזאת, יעקב ליצמן תמך רשמית בניר ברקת שהתמודד מול פרוש". אנשיו של פרוש ניסו לנגח את אנשי חסידות גור, ובראשם ליצמן, ח"כ מטעם 'יהדות התורה', על כך שהם תומכים במועמד חילוני. אולם כשמולך עומד כלי תקשורת ותיק ומבוסס, הסיכויים שתנצח אינם גבוהים. ואכן, פרוש הפסיד את הבחירות, לא לפני שגמל בלבו להפסיק להיות נתון לחסדיהם של אנשי גור. לא רוצים אותו על גבי 'המודיע'? הוא כבר יקים עיתון משל עצמו. "נוצרה מועקה", מספר משה פרוש, שבינתיים מונה על ידי אביו לנהל את העיתון המשפחתי. "הציבור החסידי הרגיש ש'המודיע' הוא כבר לא עיתון הבית שלו, לא השופר שלו, אלא רק מתי שנוח לו, רק מתי שהוא רוצה. ואז נוצרה הזדמנות".

וכאן הגרסאות מתפצלות. אם תשאלו את אנשי 'המבשר', דרכם להצלחה - 10.7% במדד TGI האחרון לתקשורת חרדית, למשל - נסללה כמעט בלא הפרעה, "ההכרה בנו הייתה מיידית", בלשונו של פרוש המנכ"ל. חרמות, הוא אומר, לא היו, בטח שלא אלימות. אבל יש מי שמתארים מציאות מעט שונה. "לך לבניין של 'המבשר' בביתר עילית", אומר קדוש, שבימי הקמת 'המבשר' היה יד ימינו של פרוש. "אני אומר לך דבר אחד: זה לא מבייש אפילו את קריית הממשלה. שתבין, הם עשו ברזלים, סורגים מספר 14, לא 12 (קוטר במילימטרים, ע"ר). למה? אם תעשה ברזלים גודל 12, קאטר יכול לשבור. ב־14 קאטר לא יכול לשבור. אתה לא מבין מה הולך שם. מצלמות עם חיישנים, מחנה צבאי... אתה רואה עכשיו את המלחמה בין 'הפלס' ו'יתד'? אצל החסידים ('המבשר' ו'המודיע', ע"ר) המלחמות יכולות להיות קשות אפילו יותר".

על דבר אחד יסכימו כולם: האש העיקרית במאבק של 'המודיע' ב'המבשר' כוונה בעיקר אל הבטן הרכה של העיתון – הפרסומות. "עד היום אני יכול לפגוש אנשים שאומרים לי, 'תשמע, אמרו לי שאם אני מפרסם רק ב'המודיע' ייתנו לי מחיר אפסי, ייתנו לי מחיר רצפה", אומר פרוש. רבינוביץ' מהנהן. "'המודיע' השלים עם קיומו של 'המבשר', אבל זה לא אומר שאין שם מאבקים. מכניסים להם ככה בקטנה מלמטה".

הניסיון לפגוע במפרסמים אינו ייחודי ל'המבשר'. זוהי שיטה ותיקה ומוכחת במאבקי התקשורת החרדיים, מעין גרסה משוכללת של שיטת החרמות אשר צרובה בדנ"א של הציבור הזה. אלא שבחזית של 'יתד נאמן' ו'הפלס' היא הגיעה לשיאים שהרחוב החרדי טרם ראה כמותם: אש ארטילרית כבדה, בכל החזיתות, ש'הפלס' סופג מיום הקמתו, לטענתם, מצד הענקית 'יתד נאמן', זאת בניסיון לחנוק את חמצן הפרסום של העיתון, וכל האמצעים כשרים למהדרין. ובניגוד להתמודדות השקטה יחסית של 'המבשר' מול ניסיונות ההתשה של 'המודיע', אנשי 'הפלס' אינם שוקטים על השמרים. "אנחנו אנשים שהולכים על משהו שאהידי, מתאבד", אומר ויין בחיוך. "אנחנו לא רואים אף אחד בעיניים. יש כאלה שיראו את זה לגנאי, יש כאלה שיראו את זה לשבח. אני רואה את זה לשבח".

המלחמה האידיאולוגית נגד השבועונים "השליליים"

בעגה הפנימית של אנשי 'הפלס' יש ביטוי - "יתד הגזול" - המהווה כינוי גנאי לעיתון 'יתד נאמן', שנשלט כיום על ידי אנשי חצר הרבנים שטיינמן וקנייבסקי, בעוד שעד לפני שלוש שנים מקימי 'הפלס' אחזו בו. אלא שהמחלוקת בין הגישות של שני הפלגים - פתיחות יחסית אצל אנשי הרב שטיינמן ושמרנות קיצונית של אנשי 'הפלס' - לא החלה בשנתיים האחרונות. היא נטועה עמוק בתקופת כהונתו של גרוסמן כשליט הבלתי מעורער של 'יתד נאמן' ומלחמתו העקובה מדיו בשבועונים החרדיים.

"היה לנו מאוד קשה בתקופה של גרוסמן ב'יתד'", מספר אליעזר שולמן, סגן עורך השבועון החרדי הפופולרי 'משפחה'. "הוא עשה לנו את המוות, גייס את הרב אלישיב נגדנו והיה איום אמיתי על חיי העיתון, שלא בטוח היה שיצליח לשרוד את זה". הסיבה הרשמית למלחמה הייתה שדעת הרבנים הליטאים, בראשם הרבנים שך ואחריו אלישיב, לא שקטה אל מול הרוח הפתוחה יחסית שנשבה מבין דפי השבועונים. גרוסמן, שמוביל קו מאוד שמרני גם כיום ב'הפלס', נרתם למשימה ותחת מגבעת עורך 'יתד נאמן' החל להלום בשבועונים ללא רחם ובלי הפסקה. "כשהרב אלישיב נגדך זו מכת מוות", אומר שולמן, "כש'יתד נאמן' נגדך, כל הרבנים נגדך".

לא כולם מסכימים שהשיקול לצאת נגד השבועונים היה אך ורק ערכי. "בחייך, איזה ערכים", בכיר באחד השבועונים החרדיים כמעט מזדעק. "זה הרי עניין של שליטה ציבורית. היה לגרוסמן את הרב אלישיב ביד, יהודי ישיש בן 90 ומשהו שיושב והוגה בתורה כל היום. אתה באמת חושב שהרב יודע מה זה שבועון 'משפחה'? זה כמו שאתה תדע איזה עיתון יוצא באינדונזיה". לטענתו, באותם ימים השבועונים לא ביצעו דבר שלא עמד בתקן המחמיר של הרבנים, ובכל זאת חטפו שוק על ירך. "רבנים ומחנכים מתריעים מפני ההתדרדרות המתמשכת בתכניהם השליליים של השבועונים, שאין רוח הרבנים נוחה מהם", זעקו באותם ימים כותרות ענק בעמודים הראשונים של 'יתד נאמן'. גם מכתבי הסתה נגד השבועונים בחתימת ידם של גדולי הרבנים הליטאים התפרסמו שם תדיר; ואפילו יצא קומיקס בנושא, כדי שגם הילדים יפנימו את המסר. והציבור קרא, וציית. "היינו מרוששים", מודה בכיר באחד השבועונים, אבל אלו נמנעו מלהגיב במגזין עצמו.

למזלם, באותן שנים החל להיווצר קרע בציבור הליטאי סביב השאלה מי יחליף את הרב אלישיב הנוטה למות. מצד אחד ניצב מחנה הרבנים שטיינמן וקנייבסקי, המתונים, ומנגד מחנה הרב אוירבך, השמרן. כשבאופן טבעי הצטרף גרוסמן לאחרון, קפצו אנשי השבועונים על עגלת הראשונים ויחד קשרו קשר נגד האיש שאיים לחסל אותם.

"יש רבים שראו בי אויב, גם בפנים, גם בחוץ", אומר גרוסמן ל'ליברל' בחיוך מפויס כמעט, שלוש שנים אחרי שהאבק שקע. "ב־31 במאי 2012 הם (עסקנים ובעלי אינטרס מחצר הרב שטיינמן, ע"ר) עשו מהלך מכריע. הם ניצלו איזו פרצה משפטית שבאמצעותה הצליחו לעשות פוטש ולהחליף את כל הדירקטוריון באותו יום באנשי עסקים שמעולם לא היו קשורים ל'יתד'". בתוך שעות שדרת הפיקוד של 'יתד נאמן' במשך שנים רבות, על מנהליה והוועדה הרוחנית שלה, הושלכה ממשרדי העיתון החוצה אל המדרכה של ציר ז'בוטינסקי הסואן בבני ברק. "קיבלתי באותו יום מכתב פיטורים, דרישה שלא אדרוך יותר במערכת. מעכשיו לעכשיו, בלי שימוע, בלי כלום".

לא ראית את זה מגיע?

"באמת היה קצת עיוורון מצדי, בגלל שאף אחד לא חשב שהם יעזו לעשות דבר כזה. אתה צריך להבין, זה לא כמו חברה כלכלית שכל השיקולים שלה הם ציניים. זה משהו רוחני, רעיוני, אידיאולוגי. זה כמו שאחד ייכנס לתנועה הציונית ויום אחד יעיף את הרצל ואת אחד העם ויביא מישהו חדש שאף פעם לא היה שם קודם. זה מה שהיה. אף אחד לא חלם. זה נשמע הזוי".

הרבנים מתנגדים, המפרסמים בורחים

גרוסמן אינו אדם שיוותר בקלות. הוא התנער מיד מן האפר, אסף סביבו כמה מהמפוטרים האחרים, ובשעה שאויביו התמקמו במשרדו לשעבר ב'יתד נאמן', הוא העמיד בתוך חודשיים את 'הפלס'. ציבור הנאמנים שלו, בחסות המטרייה הרוחנית של הרב אוירבך, מנה כ־60 אלף איש. מאות פתחו את ארנקיהם ומיהרו לרכוש מינוי עוד לפני שיצא אפילו גיליון אחד.

אמנם ב'יתד נאמן' מכחישים עד היום שזה הפריע להם - "'הפלס' זה יתוש שאין לו השפעה", כפי שאומר ל'ליברל' אחד הבכירים שם - אלא שמעשיהם מלמדים סיפור אחר: 'הפלס' נתפס במסדרונות 'יתד נאמן' לא רק כמטרד, אלא כאיום של ממש.

"זה כבר תקופה שיוצא לאור עיתון בשם 'הפלס', והוא מלא בביזוי חכמים ובמחלוקת, ומפיץ שנאה בין יראי השם", זעקה מודעה גדולה ב'יתד נאמן' זמן קצר אחרי שיצא 'הפלס' לאור. "אנו פונים לכל אשר יראת השם בלבבו שלא יכניסו בשום צורה עיתון זה לביתו... ולא לפרסם אצלם דברים בשום אופן". ב'יתד נאמן' לא הסתפקו בזה, אלא קראו לאנשיהם לפעול באופן אקטיבי כדי להוריד את 'הפלס' מנכסיו. "ראוי ליידע את המפרסמים", נכתב שם, "שהם עלולים ליתן יד לחילול שם שמים בתמיכתם בדבר הפסול הזה". על הקריאה היו חתומים בכתב ידם הרבנים שטיינמן, קנייבסקי ואחרים.

"היו שבאו למשרדי פרסום חרדיים ואמרו, 'על המודעה הזאת אתה משלם 1,000 שקל? אני נותן לך אותה ב־700. התנאי? אתה לא מפרסם ב'הפלס'", מספר חיים אפשטיין, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם מפלגת 'בני תורה', המשויכת לאנשי 'הפלס'. בראיון לגלי צה"ל טען בכיר אחר ב'הפלס' כי "כל מי שמפרסם אצלנו מקבל מיד, באותו יום, מבול של טלפונים, איומים, קללות ונאצות, הזמנות של פיצות לבתים, הטרדות של כיתה א'".

וזו הייתה רק ההתחלה. לטענת אנשי 'הפלס' הם נרדפו גם בזירות אחרות. עותקי עיתונים נגנבו מתיבות דואר של מנויים, דוכני עיתונים שהציעו את 'הפלס' הוצתו, נעשה אפילו מצג שווא של מכתבי איום שנשלחו למנויי העיתון ברחבי הארץ, נחתמו במילים "דיירי הבניין" ובהם נכתב בין היתר, "מדי יום מופיע בבניין תועבת 'הפלס', כאשר אתה שכננו היקר הוא האחראי להבאתו [...] אנו דורשים בזאת: הסר את התועבה מעלינו! [...] אם העיתון ימשיך להופיע אצלנו אנו נפעל בהתאם! ראה הוזהרת!".

"הוציאו נגדנו פסקי הלכה", מספר בכיר ב'הפלס'. "אמרו שאנחנו פסולים לחיתון, לשליח ציבור, לחופה וקידושין. נוצרו קרעים בתוך משפחות". הסיבה לכל אלה, גם כאן, הייתה מה שמכונה בעגה הדתית, "ביזוי כבוד הרבנים" ו"חילול שם שמים": שם קוד לדבר הכי חמור שיהודי יכול לעשות. על אלה לא עוברים בשתיקה.

לפחות בכל הנוגע למכבש שהופעל על משרדי הפרסום, הלחץ עבד. אין כיום ולו חברה גדולה אחת במשק שמפרסמת ב'הפלס' - לא תנובה, לא עלית, לא אגד, אפילו לא חברת החשמל - זאת למרות שהוא אחד מארבעת העיתונים הגדולים והמוכרים בעולם החרדי בישראל, על פי סקר TGI. "כשאנחנו שואלים למה לא חוזרים לפרסם אצלנו, אומרים לנו: נראה, נחשוב, עכשיו לא הזמן, תתרחבו קצת, אולי בעתיד", מספר ויין. "אנחנו מיובשים היום לגמרי".

מי שבכל זאת מעזים לפרסם ב'הפלס' הם רק גופים שמחויבים בכך - ועדת הבחירות לכנסת, לשכת הפרסום הממשלתית, עיריית ירושלים, בעיקר הודות לנציגי 'הפלס' בעירייה, ועסקים קטנים בבעלות אנשים השייכים לנאמני 'הפלס'. לטענתם, אלה שאינם מזוהים עמם ובכל זאת מפרסמים אצלם זוכים להתעמרות מצד גורמים לא מזוהים. שורה ארוכה של תלונות הוגשו למשטרה, אך עד כה לא נרשמו מעצרים.

בינתיים ניסו אנשי 'הפלס' להשיב מלחמה באמצעות חרמות משלהם, למשל קריאה לציבור שלהם לנטוש את קופות החולים מכבי וכללית, משום שאלה חדלו לפרסם אצלם והמשיכו לפרסם ב'יתד נאמן'. אמנם ההצלחה הייתה גדולה, לאחר שלקוחות רבים שלחו מכתבי מחאה ונטשו ביום אחד, אולם השמחה הייתה מוקדמת: עד לרגע זה אותן קופות חולים עדיין לא מפרסמות ב'הפלס'.

איומים נוסח אשכנז והטרדות נוסח ספרד

בניגוד אולי לנעשה במלחמות התקשורת של החרדים האשכנזים, היריב בצד הספרדי יכול להיות גם פחות מובהק. במקרה של תחנת הרדיו 'קול ברמה', למשל, ברי הפלוגתא הם אנשים המזוהים עם מפלגת ש"ס. לא ברור מיהם בדיוק ואם זה נעשה על דעת ראשי המפלגה, אבל הסיבה דווקא ברורה: 'קול ברמה', ששימשה עד לאחרונה תחנת הבית של ש"ס, החליטה שלא לקחת צד בקרע החריף שבין אריה דרעי ואלי ישי בואכה הבחירות. לדברי גורם בתחנה, "אנשי ש"ס רצו להקים ועדה שתשב ברדיו, שתקבע את אופי השידורים, התכניות, זהות המפרסמים. לא יכולנו להסכים לזה". עו"ד אריאל דרעי, מנכ"ל 'קול ברמה', אף פוסק בנחרצות: "כלי תקשורת שמשמש בובה של מישהו, אין לו זכות חיים".

ממשרדו המרווח באולפנים הנוצצים של 'קול ברמה', בכניסה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק, משקיף אריאל דרעי על ממלכתו והוא מרוצה. למרות המתקפות, למרות האיומים, התחנה בראשותו נמצאת בנסיקה מתמדת. "יש לי את התותח הזה, 150 מילימטר", הוא אומר. "אני יכול לירות פגזים על מי שאני רוצה. אבל המדיניות שלי היא לא להתייחס לשום דבר שקשור לעניינים של דרעי וישי בשידור. לצערי, ש"ס לא קיבלה את המדיניות שלנו ונקטה מדיניות חד־צדדית – היא לא מתראיינת אצלנו. להגיד לך שזה לא כואב לי? זה כואב לי". לפני כחצי שנה זה כאב במיוחד, כאשר משפחתו של הרב עובדיה יוסף הודיעה כי גם היא אינה מעוניינת לקחת צד בקרב, ומושכת את שידוריו החוזרים של שיעורו השבועי של המנהיג הרוחני מ'קול ברמה', אל 'רשת מורשת' של קול ישראל.

מלבד תקרית אלימה נקודתית בכנס הבחירות בבנייני האומה לפני כחודשיים, בה כמעט התפתחה תגרה המונית בין מצביעי ש"ס ובין עובדי 'קול ברמה' שסיקרו את הכנס תחת אבטחת המשטרה, שיטת המאבק של נאמני ש"ס ב'קול ברמה', היא, כמקובל, דרך הכיס, כלומר המפרסמים. "מתקשרים לבעלי חנויות 300 פעם ביום", מספר דרעי. "זה מתחיל ב'אם תפרסם שם, לא נקנה אצלך' ונגמר ב'נפגע בכם, נשרוף לכם את העסקים'. וזה לא מתבטא רק בטלפונים. יש חוברות שיוצאות נגדנו, יש מודעות רחוב שיוצאות נגדנו, בעלות של מאות אלפי שקלים".

אותה שיטה נפוצה גם בצדו האחר של המתרס, הצד של ש"ס. אם 'קול ברמה' מנהל מלחמת צללים, העיתון 'יום ליום' נלחם ברוחות ובשדים, ובאופן ספציפי – השד העדתי. "מתוך כל משרדי הפרסום החרדיים, 96% אשכנזיים ורק 4% ספרדיים", אומר הסמנכ"ל קדוש. "בחלוקת העוגה של הפרסום בינינו ובין כלי התקשורת האשכנזיים, שם יש מלחמה". לדבריו, העובדה שהוא נמצא בכלי תקשורת שמזוהה עם זרם מזרחי־חרדי מחייבת אותו לעבוד קשה שבעתיים כדי לקבל "את מה שמגיע לי", כלשונו. "הייתי חייב לעקוף את המערכת הזו, לא הייתה ברירה. אז הלכתי ללקוחות עצמם, למפרסמים, והסברתי להם פשוט מאוד איך זה עובד: 'אם תדלגו מעליי, גם אני אדלג מעליכם'. אמרתי להם, 'אין בעיה. אתם, חברה X, לא רוצים את הספרדים? אני שם כותרת ראשית בעיתון: חברה X לא רוצים את הספרדים'". למרות הקושי, דרעי עדיין מעדיף את המלחמות שלו על פני אלה שנמצאות מעברו השני של הנהר. "ליטאים נגד ליטאים זה דבר אחר", הוא אומר. "הם נוקטים את גישת 'תמות נפשי עם פלישתים'".

גל מעצרים באישון לילה

באמצע חודש מרץ השנה, באישון לילה, פשטו למעלה מ־200 שוטרים על בתי 21 משפחות חרדיות, רובן בשכונות החרדיות של ירושלים, שנמו באותה שעה את שנתן. 21 גברים חרדים - כולם משתייכים לנאמני 'הפלס' - הושלכו מהמיטה החמה אל תאי המעצר, באחד המבצעים הגדולים והמתוזמנים של מפלג ההונאה במשטרת ירושלים ויחידת לה"ב 433. "מדובר בחקירה חשובה ורגישה", אמר יום לאחר מכן לתקשורת מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב משה (צ'יקו) אדרי. "העצורים חשודים בכך שניסו לשבש ולפגוע בזכות הקניין והגנת הפרטיות, תוך הטרדה והטלת מורא".

אותו גל מעצרים הגיע לאחר שנאמני 'הפלס' החליטו לעבור לשיטת ההטרדות בעקבות כישלונם במאבק מול 'יתד נאמן' על המפרסמים. "הטרדות טלפוניות הן שיטה מקובלת, ידועה ומוכחת אצל החרדים", אומר יוספי. "זה לא רק במלחמה של 'הפלס' ו'יתד'. כולם משתמשים בזה היום". "מתקינים קווי טלפונים", מסביר עו"ד דרעי, "ומגדירים יעד של 20 אלף טלפונים למפרסם כזה או אחר, 300 טלפונים בלילה לשדרן כזה, לאיים על רבנים, לאיים על בעלי חנויות וכו' וכו'". "מצלצלים אליך בוקר ולילה, הטלפון לא מפסיק לטרטר, משגעים אותך", מוסיף בכיר באחת מחברות המזון הגדולות במשק. "לטלפון האישי, לטלפון בבית, במשרד, אפילו להורים שלי הגיעו. שואלים 'למה אתה מפרסם ב'יתד נאמן'?', דורשים שתפסיק, אחרת... ככה במשך חודשים. זה היה מפחיד וזה בלתי נסבל".

תיאורים דומים זרמו לתחנות משטרה בכל רחבי הארץ בחודשים שקדמו למבצע המעצרים הענק והמתוקשר. מלבד התיאור הזהה, שתמיד כלל עשרות ולפעמים מאות צלצולי טלפון ביום, המשותף לאותן התלונות היה שעל כולן היו חתומים בעלי משרות רמות בחברות שפרסמו ב'יתד נאמן'.

בבקשות המעצרים נכתב: "(החשודים) הטרידו ואיימו בכל דרך אפשרית במהלך שעות היום, הערב והלילה על בעלי תפקידים בחברות שונות על מנת שיפרסמו את מוצריהם ומרכולתם בעיתון 'הפלס' בניגוד לרצון החברות, שבחרו משיקוליהן שלא לפרסם בעיתון זה. [...] (החשודים) זרעו אימה ופחד בקרב המוטרדים וגרמו לשיתוק של עבודתם הסדירה בחברות". באשר לחשוד המרכזי, אב לשישה בשם אברהם טריגר, נאמר באותה בקשה כי הוא "אף הטריד ואיים על אנשים פרטיים, ובכך זרע בהלה ופחד וגרם לשיתוק מהלך חייהם הסדיר באופן שבו נאלצו שלא לענות לטלפונים הקשורים לעבודתם ולחייהם הפרטיים". טריגר, כפי שהתברר למשטרה כשתלונות מכל רחבי הארץ החלו להצטבר על שולחנה, הפעיל מערך מסודר של שיחות בשם 'קו המאבק', ובו פרסם שמות ומספרי טלפון של סמנכ"לים ומנכ"לים של חברות ומשרדי פרסום, בהן שטראוס־עלית, תנובה, אגד, טרה, יטבתה, מטרנה, יוניליוור, חברת החשמל, עולם המזרנים ועוד רבות אחרות, וקרא לנאמני 'הפלס' "להפציץ" אותם בשיחות טלפון במחאה על שהפסיקו לפרסם בעיתונם. "זה הגיע למצב שאחת המנהלות כתבה בדואר פנימי בתוך החברה, 'טוב שאני יוצאת לחו"ל, אני לא יכולה לחיות פה'", אמר רב־נגד דוד כהן, נציג המשטרה בדיון בהארכת מעצר החשודים. "מאות ואלפי שיחות טלפון בוצעו תוך שימוש בפקסים, מסרונים, מיילים, טלפונים, בכמויות ששיתקו את הפעילות העסקית של כל חברה", הוסיף.

בתגובה למעצרים הכחישו ב'הפלס' את מעורבותם בשליחת טריגר ואנשיו או בקשר אליהם, והבטיחו, "ההר יוליד עכבר". לפי שעה, במבחן התוצאה נראה כי הם צדקו. 20 חשודים שוחררו מיד, ואילו טריגר, החשוד המרכזי שאף הודה כי הפעיל את 'קו המאבק', שוחרר למעצר בית בן יומיים. ארבעה ימים נוספים חלפו עד שבית המשפט התיר לו להמשיך להפעיל את 'קו המאבק' תחת הגבלות קלות בלבד.

"להגיד לך שאני מצדיק אותם? אני לא מצדיק אותם", אומר ויין, המשנה לעורך 'הפלס'. "להגיד לך שאני לא מבין אותם? אני מבין אותם. אדם מרגיש שסוגרים לו את החמצן, מנסים למנוע ממנו מידע... זה דבר מתסכל". אפשר להניח שויין מבין אותם כיוון שגם הוא עצמו היה נתון תחת מתקפה זהה, לדבריו, בדמות מבול של טלפונים יום ולילה, מצד גורמים שאינם מזדהים. מיהם אותם אלמונים שמתקשרים להטריד את אנשי 'הפלס'? אפשר רק לשער. מכל מקום, אנשי 'יתד נאמן' מכחישים מעורבות בדבר.

"מלחמות פנימיות, אידיאולוגיות, הן הרבה יותר לוהטות", מסכם גרוסמן. "אצלנו זה כמו בתקופה שבה בשמאל חצו קיבוצים לאיחוד ומאוחד".

מתי כל זה ייגמר?

"כשתהיה הכרה הדדית בזכות הקיום".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון מאי של המגזין 'ליברל'