הסוד שמאחורי חינוך הילדים

נאמר בפרשה (ויקרא כ"א, ט): 'וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף'. וברש"י מבאר, וז"ל: "כי תחל לזנות - כשתתחלל על ידי זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין (סנהדרין נ"א), ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דיבר הכתוב בפנויה", עכ"ל. מדברי רש"י אנו למדים, שלאשה זו יש דין מיוחד, והגם שלכל אשה נשואה שזנתה יש לה דין חנק, לבת כהן דינה חמור - בשרפה, כמו שכתוב "באש תשרף".

ומדוע שונה הדין שלה יותר מכל אשה שזינתה? משום שהיא בת כהן, ולכן: 'אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף'. ומבאר על זה רש"י: "את אביה היא מחללת - (סנהדרין נב) חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גידל".

מדוע תולים את חומרת עונשה באביה של הבן כהן?

ולכאורה צריך להבין, מדוע אשם אביה בזה שהבת שלו הלכה וזינתה? והלא היא כבר בוגרת, הרי היא כבר התארסה או אפילו כבר נישאה, ומדוע מייחסים את חומרת העונש שלה באביה, וכמו שאומר רש"י שאומרים הבריות: "ארור שזו ילד, ארור שזו גידל" – מדוע זה כך?

פרשת המקלל

ועוד עניין אנחנו מוצאים בסוף הפרשה, והוא פרשת המקלל, וכך כתוב (שם, כ"ד, י'): "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן". וידוע מה שחז"ל אומרים שאותו "איש מצרי" המוזכר כאן הוא אותו "איש מצרי" המוזכר בפרשת שמות (ב', י"א): 'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו', וכמו שכותב כאן רש"י: "בן איש מצרי - הוא המצרי שהרגו משה. בתוך בני ישראל - מלמד שנתגייר".

ושם (בפרשת שמות) רש"י ביאר, שאותו איש עברי היה בעלה של שלומית בת דברי, ואותו מצרי נתן בה עיניו, וז"ל: "מכה איש עברי - מלקהו ורודהו, ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום", עכ"ל. וכשמשה רבנו ראה אותו הרג אותו בשם המפורש.

חלפו השנים ובנו של אותו איש מצרי, מביא על עצמו תקלה גדולה: רש"י (בפרשתנו) מביא את המדרש וז"ל: "ויצא בן אשה ישראלית - (תורת כהנים) מהיכן יצא? רבי לוי אומר, מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר, מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר – 'ביום השבת יערכנו' (בעניין של לחם הפנים), דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים?! בתמיה (הרי אחרי תשעה ימים שמחליפים את לחם הפנים היו אוכלים). ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב! נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. עמד וגידף".

מדוע שלומית בת דברי קלקלה?

והנה, כאן התורה מפרשת מי הוא אותו 'בן האשה הישראלית' - 'וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן'. רש"י מבאר מדוע כאן התורה מזכירה את השם של אמו? וז"ל: "ושם אמו שלומית בת דברי - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה. שלומית - דהות פטפטה, 'שלם עלך', 'שלם עלך', 'שלם עליכון', מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה". ומה היתה קלקלתה? והרי לא היתה לה אשמה בזה שאותו מצרי נתן בה עיניו והוציא את בעלה ובא באמצע הלילה עליה, ורש"י הדגיש שסבורה היתה שהוא בעלה, ובמה – אם כן – קלקלה?

ועוד דבר צריך להבין, מדוע התורה מזכירה את שמה של אמו בסוף הפרשה ולא הזכירה את שמה כבר בתחילה העניין.

מעשה קמצא ובר קמצא

הנה הגמרא בגיטין (נ"ה ע"ב) מביאה את המעשה הידוע עם קמצא ובר קמצא, וז"ל: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו', אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזל, אייתי ליה בר קמצא, אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא! מאי בעית הכא?! קום! פוק! אמר ליה, הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא! אמר ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה, לא! אמר ליה, יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! אמר ליה, לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר, הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא וכו'".

בגלל קמצא חרבה ירושלים?!

והשאלה שנשאלת היא, מדוע כתוב בגמרא שאקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים? מילא על בר קמצא מובן, שכן הוא זה שהלך ונפגע והלך למלך והלשין, אבל קמצא מה אשמתו?! והרי הגמרא מדגישה שאקמא ובר קמצא חרוב ירושלים?!

והנה, המהרש"א מבאר על זה, שכנראה בר קמצא היה בנו של קמצא, ולפי זה הריב היה בין בעל הסעודה לבין בנו של קמצא אהובו, והוא היה זה שגרם לחורבן בית המקדש וירושלים על ידי שהלך והלשין על אוהבו של אביו שהיה בעל הסעודה, בכל אופן האשמה חוזרת ומוסבת על קמצא, מכיון שאם היה בנו מסוגל ללכת ולהלשין למלך ולגורם לחורבן בית המקדש – היה זה בגלל שככל הנראה שמע בגנותם של תלמידי חכמים בבית אביו, וגם על זלזול במעלתו וייחודו של בית המקדש, ומתוך אותה הפנמה מקטנות הלך ועשה את המעשה שעשה.

וסביר להניח שקמצא הקפיד שלא לעורר זלזול שכזה בפרהסיא אלא רק בין קורות ביתו – דיבר נגד חכמים ונגד הרבנים, והעלה על נס את המחלוקות שהיו באותה תקופה, וגם דיבר נגד בית המקדש בשיחותיו בביתו, וסביר להניח שהיה בדבריו זלזול בכהנים ובהקרבת הקרבנות וכדו', גם בנו ששמע את זה בביתו זלזל באותם ערכים עליונים לכל עם ישראל כולו, וגרם לחורבן הגדול ביותר בהסטוריה של עם ישראל לדורותיו.

ולכן, הגמרא מדגישה שגם שמו של קמצא יוזכר לדראון עולם בעקבות כך שבנו בר קמצא גרם לחורבן ירושלים.

וניתן להסביר על פי דברים אלה גם להפך, כמו המעשה המפורסם - שמובא בגמרא במסכת קידושין (דף ל"א ע"א) בעניין מעלת כיבוד אב ואם - עם דמא בן נתינא, וז"ל: "בעו מיניה מרב עולא, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר (שש מאות אלף דינרי זהב [!!!]), והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר (שש מאות אלף דינרי זהב [!!!]) ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא (שמונה מאות אלף דינרי זהב [!!!]), והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר רבי חנינא, גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", עכ"ל.

ולכאורה יש כאן דבר מעניין ביותר, שכן הגמרא אומרת שהוא היה עובד כוכבים, וכיון שהוא היה עובד כוכבים היה מוזכר בגמרא לטובה, ולא רק הוא הוזכר לטובה אלא הוזכר גם שמו ושם אביו לטובה. ולכאורה גם כאן יקשה מדוע פרסמה הגמרא גם את שמו של אביו: "דמא בן נתינה שמו"?

אלא, שכאן הגמרא רוצה ללמדנו שגם לאביו יש זכות, וכמו שידוע שכל אמורא שמזוכר בגמרא בכוחו להחיות מתים, והגוי הזה שהיה עובד כוכבים, מה זכות היתה בו כל כך גדולה שזכה ששמו ייזכר בגמרא לנצח? ומוכרחים אנו להגיד שגם לאביו מגיע הכבוד הגדול שהגיע לבנו וכמו שמובא שם שקיבל שכר רב על מעשיו, שכן ניתן לתאר לעצמנו שבשעה שנתינה התעורר משנתו סיפר לו דמא בנו את מה שארע עם חכמי ישראל ומה שהיה יכול להרויח, וכי הוא לא רצה להעירו. נקל לתאר שאם מקרה כזה היה מתרחש אצל אחד מאתנו, היינו בודאי גוערים בבן על ההפסד שנגרם ועל הרווח שהיה יכולים להרויח, והיה הבן מקבל "על הראש", והאב היה צועק עליו, אבל נתינה אביו של דמא לא כעס עליו בצורה כזאת, אלא אמר לו: "יישר כחך! כל הכבוד לך! אתה צודק! עשית נכון! ברוך תהיה!", וגם לא נשמע בדברי אביו ובקולו אפילו צליל של זלזול במה שבנו עשה, הוא לא עשה מזה "משחק" אלא אמר לו את זה מכל הלב ממש!

ודאי הוא, שמשום כך זכה אותו הגוי שגם אביו נזכר בגמרא לנצח, משום שאם דמא הגיע למדרגה כזאת גבוהה של כיבוד אב, פשוט הוא שאלו הם הערכים שהוא ספג בביתו והתחנך על ברכיהם, עד שהפנים את הדברים ונחל אותם לטבע שני, שהכסף אינו הדבר הכי החשוב בעולם אלא ישנו גם ערך וכבוד לאביו שהוא גבוה ומורם מעל הכל.

וכן מצינו, (שמות לא) גבי אהליאב בן אחיסמך למטה דן שנזכר שם אביו ושם שבטו ופרש"י – 'שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו'.

מכאן אנו רואים, כמה וכמה הוכחות, שכל מעשיו של אדם נובעים ממה שהוא רואה בבית.

מעשה במשמרת כהנים שנזכרת לדראון עולם

והנה, המשנה האחרונה במסכת סוכה מספרת על משמרות הכהונה שהיו, והמשנה מזכירה שהיתה משמרת שקראו לה "בלגה", ואומרת שם המשנה: "בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה". מסתמא כולם למדו את המשנה הזו וכולם יודעים את המעשה שהיה, ושם הברטנורא מצטט את הדברים ומוסיף עוד כמה דברים חשובים, וז"ל: "בילגה - שם המשמרה. לעולם חולקת בדרום - ואפילו כשהיא נכנסת. קנסא הוא שקנסוה. וטבעתה קבועה - עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה. וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה. וחלונה סתומה - חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהן, וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה. דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה, נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל על גבי המזבח ואמרה: "לוקוס לוקוס! [פירוש, זאב זאב בלשון יוני], עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשת דחקן!!" וכששמעו חכמים בדבר זה, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרה כולה, כי אמרו, אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן, ובשביל אביה קנסו את כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו", עכ"ל.

יתכן מאוד, שאת המילים האלה שאמרה "לוקוס, לוקוס!" היא לא שמעה בפירוש מאביה, אבל היא בודאי שמעה כמה מילות זלזול על עבודת הקרבנות, כגון: "כמה כסף עולה בהמה שהולכת לקרבנות..." או כל כיוצא בזה, ואפילו שלא אמר את זה בצורה בוטה ומזלזלת בעליל, אבל את המסר הופנם והשריש בנפשה, עד שהלך ונבט ופרח - עד שהיתה מסוגלת להבין שכל מה שקשור לרוחניות זה רק כסף, ומצאה לעצמה את ההזדמנות להשתמד בעקבות כך, ומשם הלכה ונשאת לאותו סרדיוט יווני, וכשבאה אליה ההזדמנות, הטיחה כלפי מעלה וכלפי המזבח, ובעטה בו והתבטאה בצורה חריפה ובזויה תצלנה אוזניים משמוע כאלה דברים.

וחכמים ירדו לסוף דעתה, והבינו שככל הנראה היא הגיעה לאן שהגיע משום שכך שמעה מאביה, וכיון שכן קנסו את כל המשפחה, משום "אוי לרשע ואוי לשכנו" וככל הנראה כל המשפחה היתה פגועה ופגומה מאותו גרעין קלוקל שממנה יצאה אותה מרשעת.

הסבר לפרסום שם האם של אותו "בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי"

וממילא, נבין מה שכתוב אצלנו בפרשה שמפרסמת את שם אמו של שלומית בת דברי.

ועוד מדגישה הפרשה גם את שמו של השבט שלה: "למטה דן", ומדוע התורה מפרסמת גם את שם המטה? על זה אומר רש"י: "למטה דן - מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו", כנ"ל, הרי לנו שהרשע גורם לגנאי לעצמו ולכל המשפחה.

וכעת אנו גם מבינים את הסיבה מדוע מזכירה התורה את שמה של האמא, משום שאפילו אם לכאורה אין לה אשמה בזה שהמצרי בא עליה בלילה כשהיא חושבת שזה באמת בעלה, אבל כיון שהיא היתה פטפטנית ושואלת בשלום הכל, יתכן שבצורה מסוימת גם דיברה עם אותו מצרי, והרי הקלקול נקרא על שמה.

נקיבת שם וקללה – שורשו באי שליטה ובחוסר מעצורים, שהיה באופי האם

ואיך מגיע אדם שיכול לנקוב את שם המפורש ולקלל? מהיכן מגיע שורש הדבר הרע הזה? מהיכן הוא שאב את כחות הנפש הללו? הנה מהדברים הנ"ל ניתן לומר בפירוש, שאדם כזה אין לו מעצורים ואין לו כחות נפש לעצור את עצמו ואת הרעה הגדולה הזאת, והשורש מגיע מאמו ומביתו, עד שלא היה מסוגל לשלוט בעצמו ולנקוב את השם המפורש ולקלל, ואותה אי-שליטה נבעה מאמו שכל הזמן דיברה ולא שלטה בעצמה, ולכן היא הקרינה הפקרות ואותו מצרי הגיע ובא עליה ואותו בן יצא מאותו קלקול.

נוקב ומקלל בשם היה בגלל שהיה מגדף את משה שהרג את אביו בשם המפורש

ויש עוד הסבר אחר שראיתי בכלי יקר, שאומר שהרי את אביו המצרי משה רבנו הרב בנקיבת השם המפורש, ואותו בן שיצא היה כל הימים היה מגדף בתוך ליבו, וז"ל: "ומ"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש, ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד', ה'), על כן סיבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל, כי כך המידה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר 'ויצא', כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב', י"א), גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב', י"ב) 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים", עכ"ל. הנה אותו בן המצרי היה כל הזמן אומר בלבו: מהו אותו "שם מפורש" שבגללו מת אבי?! ולא נודע בחוץ הדבר. אבל כיון שיש כלל ש"כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי", על כן יצא הדבר ונתפרסם כדי שתתגלה דעתו בקהל. וזה היה השורש לתכונת הנפש הזאת שהיתה בו שבגללה נקב את ה' וקילל.

הילדים הם זכוכית המגדלת של הוריהם

והרעיון הכללי בדברים שלמדנו עד כה הם, שהילדים למעשה הם זכוכית המגדלת שלנו, וכל מה שאנחנו מתנהגים בבית וכל ההנהגות שאנחנו מנהיגים בין לטוב ובין למוטב, הילדים מקבלים בתשדורת בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, וגם אם הם לא מדברים ולא אומרים את הדברים מפורש, וגם אם אנחנו חושבים שהם לא מבינים, וגם אם אנחנו חושבים שהם לא שמים לב, אף על פי כן הם מקבלים זאת בסתר. כל ההשפעות שיש לנו בתוך הלב הילדים קולטים, וזה היסוד והשורש לכל האירועים והמעשים שהובאו בגמרות ובראיות שנקטנו, וזהו מה שכתוב בפרשתנו על בת כהן שזינתה, שאומרים עליו – על אביה – "ארור שזו ילד ארור שזו גידל", והכל מטעם שתולים את הקלקלה במקורה.

יהי רצון שהק"ה ינחה אותנו בעצה הנכונה ושנזכה להקים דורות ישרים מבורכים יראי שמים אמיתיים ובעלי מידות טובות ועוסקים בתורה ובמצוות.