לוסי אהריש, לא דרוזית, גם לא בדואית, היא מוסלמית. וכמה טוב שבאת ולתפארת מדינת ישראל. הזכרת לי מישהי שהכרתי לא מזמן. הכרתי, אך לא ראיתי או דברתי איתה מעולם. גם לא בטלפון.
זה קרה בעקבות הארנק שלי, היקר. שדואג להעלים את עצמו אחת לתקופה. ותמיד כשזה קורה לי כולם מסביבי משתאים, "איך את נשארת כזו רגועה?" הם כמעט נוזפים.
אבל ככה זה, אני גרה באיזור חרדי, אולי אפילו אולטרה חרדי. ותמיד איכשהו איזה שפוף קומה, עטור מגבעת ולפעמים גם מעונב, קובע איתי קרוב, ליד פיצה אורי, כדי להחזיר לי אותו, את הארנק שלי, היקר.
הפעם זה היה קצת אחרת, אולי אפילו מאוד.
תוך כדי שיחת טלפון, מאלו שאתה מרגיש בהן מאוד משמעותי, ראיתי אותי עושה לעצמי המון ג'סטות עם הידיים, ולמרות שהיה המון מקום, שם, ברכבת, מצאתי את עצמי הולכת מהקצה האחד לשני. סערורית כולי. אם רק היה שם מבקר, גם בלי לבקש ממני תעודת זהות, הוא היה משרבט איזה דו"ח, תוך שליפת כמה משפטים חשובים המזכירים את זה שכתוב "בתורה שלכם" לא תגנוב, ושאני חרדית וכמה שזה לא מתאים, ולא הגיוני. אבל הוא לא היה שם. וירדתי, עודי מדברת בטלפון.
השיחה נגמרה, וכבר הגעתי הביתה.
ואז זה קרה. מצאתי את עצמי, מחפשת. לא יודעת כל כך מה. את התיק? הוא פה. השקית? היא פה. אבל השקית השניה, והארנק, אבא. הארנק. כנראה שנעלם.
בלי לחשוב מידי הרבה, יצאתי את פתח הדלת, נינוחה כתמיד, סורקת את השביל מהרכבת אל ביתי, תרה אחר שקית בינונית שבתוכה ארנק וכמה בגדי חמודות. הוא לא היה שם. הארנק. היקר.
רק אחרי שנזכרתי בסכום הכסף הגדול שנח בארנק, התחלתי להילחץ.
ומאז. השתתקתי.
ישבתי לי ככה בבית. רכונה ליד הטלפון, וכמה זמן שלא עשיתי את זה. אולי יאתרו אותי דרך 144, קיויתי. וביד השנייה מחזיקה את הפלאפון הנייד. מקישה מידי פעם על ה'ירוק' לוודא שהוא חי.
וככל שנקפו השעות, הכל הלך ונהיה ברור יותר. הרכבת הקלה, המון ערבים, ומה חשבתי לעצמי כשאבדתי דווקא שם את השקית? בטח הארנק מבלה באיזה כפר נטוש, מפוחד משו. הויזה מן הסתם כבר הספיקה לרוץ באיזה מכשיר סליקה רועד, והכסף שהיה הספיק להרבה יותר מאשר לסתם כאפייה שחורה אדומה כזו, וכמה בייגלים.
מובסת ושבורה, המשכתי לשבת ליד החברה הטובה, שכבר הספיקה לבוא לנחם, וליד הטלפון. לא מחליפה מילה. מפחדת להרשות לעצמי להתנתק לרגע מהאבל. מהתחושה הזו של האובדן והאשמה.
אין, ככה זה. גם כשאתה מאבד ארנק, חשבתי לעצמי, אתה צריך לדעת איפה כדאי. הייתי צריכה להפעיל מינימום של שיקול דעת. הפעם זה עבד אחרת.
בשעה 3 וכמה דקות בצהריים, הגיעה לנייד שלי שיחה מטלפון חסום. "זה הם" אמרתי לחברה שעדיין ישבה מולי, מיוסרת יותר מימני.
- שלום, עניתי בקול בטוח.
- שלום, עם מי אני מדבר? ענה גבר בקול מחוספס וקטוע.
- עם רחל כהן, עניתי. מי זה?
- מדברים מהמשטרה. איבדת ארנק?
- אממממ... כן, עניתי. בוודאי. מאיפה לבוא לקחת אותו? ממגרש הרוסים?
- לא, הוא ענה. מתחנת שלם.
ואיפה זה? שאלתי את עצמי?
- "מה הכתובת המדוייקת"?
- רחוב סאלח א דין"
- אוקי. אני מגיעה.
רק אחרי שניתקתי ועשיתי כמה ברורים הבנתי את גודל הזוועה. סאלח א דין. בתוככי איזור שורץ מוסלמים. ואיך אני מגיעה לשם, אלוקים, איך?
צעדתי ברגל לכיוון רחוב הנביאים, הפעם לא ברכבת, ומשם חיפשתי מונית שתיקח אותי לתחנה. בהמשך ליום חסר המזל הזה, עליתי על מונית שרק אחרי שהנהג פתח את פיו הבנתי שמדובר בערבי, מוסלמי.
כמובן, שמיד הרמתי טלפון פרידה לאמא, אמרתי תודה על הכל.
אבל הגעתי לשם, לתחנת שלם בירושלים, רחוב סאלח א דין.
הנהג עצר ממש ליד התחנה והתקדם למעלה, היות שלא היה מקום חנייה. מחכה לי.
ירדתי במהירות מהמונית, ונכנסתי לתחנה.
אבדתי ארנק, אמרתי לשוטרים המתעניינים שעמדו שם בחוץ. כאילו שמחכים רק לי.
כנסי, לבד. הם אמרו לי.
"שלום". הערתי את הפקיד שישב בחדר מול חלון מזכוכית. "אבדתי את הארנק ואמרו לי לבוא לקחת אותו מפה". אמרתי. רכה משו.
עוד לא הוציא מילה מפיו, וכבר קם מהכסא, יוצא את החדר ומסמן לי להתקרב. גם הוא, ערבי, מוסלמי.
"את יודעת מי מצא לך את זה"? הוא שאל. מופתע גם הוא.
"לא". עניתי לעצמי. ומה הוא בדיוק חושב לעצמו? שהייתי צריכה את תחנת שלם הזו, ברחוב סאלח א דין הזה, אם הייתי יודעת מי מצא?
אבל חבל על הברברת, תביא את הארנק, ונניח האחד לשני. דברתי עם עצמי.
"הגיע לכאן אישה מכוסה, דתייה. הוא המשיך".
"מוסלמית"?! בקשתי להבין.
"כן, מוסלמית". הוא ענה (כאילו מה חשבת? רק יהודיות דתיות יש?)
היא הגיעה לפה לפני כמה שעות ואמרה: "ישבתי ברכבת, ראיתי שקית, פתחתי, ראיתי סיוד (ציוד) לא לי, אני מחזירה".
יצאתי את התחנה ומזווית העין ראיתי אותו, את נהג המונית, הערבי, עושה רוורס מהיר אחורה, כנראה הבין שאני מפחדת. וידע אפילו למה.
הפעם ראיתי אותם, את הדתייה המוסלמית, את הנהג, ואפילו את השוטר מתחנת שלם. המוסלמים. הם היו שם, גרמו לי לפגוש את עצמי בצמתים שערערו את כל מה שידעתי, חשבתי ואפילו הרגשתי.
לוסי, המרגשת הזאת, הפגישה אותי שוב עם הסיפור הכל כך מרגש שלי.
וכמה טוב יהיה, אם גם אנחנו, כמו אברהם, וכשנראה שלושה ערבים, במקום לברוח מפניהם, נרוץ לקראתם.