לאחרונה נכחתי בדיון בין עסקנים ועיתונאים חרדים, שכולם מכירים לעומק את הפוליטיקה החרדית, גם מהצדדים המכוערים שלה. הדיון נסב סביב השאלה האם על יו"ר ש"ס אריה דרעי להתעקש על קבלת משרד הפנים, או שמא עליו להיענות להצעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשמש כשר התחבורה.
המושגים בהם השתמשו המשתתפים בדיון בבואם לנתח את שתי האופציות היו צורמים לאוזן. "במשרד הפנים יש לך שליטה על הברזים", אמר אחד מהם. השני החזיק אחריו ואמר: "אפשר לגנוב שם סוסים". השלישי, אחד שיודע דבר או שניים על גניבת סוסים, דווקא צידד בתיק התחבורה. "אנשים בדקו היטב את המשרד הזה וגילו שאפשר לעשות בו הרבה יותר ממשרדים אחרים, בוודאי כשמינהל התכנון מחוץ למשרד הפנים".
המשתתפים התווכחו והציגו טיעונים לכל צד, אבל למביט מהצד היה נראה שכולם תמימי דעים ומציגים גישה אחידה בסוגיה המרכזית: מטרתם של הפוליטיקאים החרדים היא לדאוג לאוכלוסייה החרדית בלבד, ליישובים החרדיים, לכוללים החרדיים, לעולם התורה. אף אחד מהם לא הציג ראייה רחבה יותר, שמביאה לידי ביטוי את האינטרסים הרחבים יותר של האוכלוסייה החרדית ככזו שמשולבת ומוטמעת, תרצה או לא תרצה, בתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.
הסדר החברתי הקיים בין פרטים וקבוצות אוכלוסייה מבוסס, לפי גישות שונות, על מעין אמנה חברתית לא כתובה בין חלקי האוכלוסייה. כל צד באמנה הזו, כל אדם שחתום עליה, מבין כי כדי לחיות חיים משותפים הוא זקוק לחיים חברתיים מסביבו, ולכן הוא מציית לחוקי החברה. גם בזווית הראייה היהודית יש לכך שורשים רבים בהלכות שבין אדם לחבריו וביחס של ההלכה לחוקי המלכות השלטת.
החברה החרדית היא חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי בישראל. ההנהגה החרדית חתומה על מגילת העצמאות ונטלה חלק פעיל בבניין הארץ. אלא שלנגד עיניה של החברה החרדית עמדה בשנים שלאחר השואה משימת על חשובה מכל - להציל מתוך כבשן האש את עולם התורה שכמעט נכחד. לייסד מחדש את עולם הישיבות, לדאוג שהעושר הרוחני האדיר של העם היהודי לא יאבד ושהדור שלאחר השואה יראה גם הוא לנגד עיניו את הדגם של בן התורה ששוקד על תלמודו בהתמדה ובמסירות.
עם הקמת המדינה גם המנהיגים החילוניים הכירו בכך, ואיפשרו את לימוד התורה ודחיית הגיוס לקבוצות העילית של בני הישיבות. היו אמנם מחלוקות אידיאולוגיות קשות, אבל בסופו של דבר היתה ראייה חברתית כוללת שאיפשרה לנהל חיים משותפים בהסכמה. היה שיח בין מנהיגי המגזר החרדי לבין אלה החילוניים, מתוך הבנה שכולם נמצאים באותה הסירה שזה עתה יצאה לחוף הים ומאיימת לטבוע.
אבל עם השנים, כל צד הלך והקצין בעמדותיו, החל ניכור ושנאה הדדיים, וכל צד ראה בשני את אויבו המושבע. כל הארץ שבטים שבטים. החילוניים התרחקו מהזהות היהודית ומהתרבות העשירה שלה, והחרדים התבדלו מחיי החברה ומהחובות האזרחיים הבסיסיים המוטלים עליהם.
כעת, 67 שנים למדינה, זה הזמן להתחיל לחזור אחורה, לימי ראשית המדינה. פרויקט ההקמה מחדש של עולם התורה נחל הצלחה מרשימה. אין צעיר דתי וחרדי היום שלא יודע לפלפל היטב בהוויית אביי ורבא. כעת הגיע הזמן של החברה החרדית לחזור להיות חלק בלתי נפרד במרקם החברתי של ישראל, לדאוג לעתידנו המשותף כאן ולהיות חלק מהאמנה החברתית הבסיסית של כל קבוצה חברתית.
מצד אחד לתת את חלקה בבניית הזהות של ישראל החדשה, ומנגד להיות שותף לחובות האזרחיים השונים ולתת כתף במטלות החברתיות-כלכליות. גם על ההנהגה החילונית לחזור ולמצוא את המאחד ולאמץ את השונה. שיח פלגני ומתריס רק מעמיק את הקרע.
ואם לחזור לדיון בין העסקנים החרדים: היעד הפוליטי של הנציגים החרדים אינו צריך להיות כיצד לגנוב את הסוסים מהאורווה. עידן הגניבות והקומיבנות שמאפיינת קבוצה שנבדלת מכלל האוכלוסייה צריך להסתיים. התפקיד כעת הוא למצוא את המאחד, ולגלות דאגה משותפת לכל אזרחי ישראל, בדיוק כמו במגילת העצמאות. על הפוליטיקאים החרדים להתרחק מעמדות שיאפשרו להם לדאוג גם למגזר אחד, הם צריכים להיות שלוחי הציבור כולו.
הכותב הינו כתב הפרסום והמדיה בדה מרקר