מלחמת שלום הגליל - לבנון הראשונה

בשל כך, החליטה הממשלה בראשות מנחם בגין, על פתיחת מלחמת לבנון השנייה שנקראה בתחילתה, מלחמת שלום הגליל (של"ג).

ב-6 ביוני כוחות ישראליים נכנסו ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף לחמו שתי אוגדות: עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל איציק מרדכי ואוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 96 כללה כוחות שריון ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם יורם יאיר‏. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 96 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מעוצבת הגליל, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית.

חטיבת הצנחנים החלה את מלחמתה בנחיתה מהים בחוף האוולי שמצפון לצידון. את ראש החוף תפסו לוחמי שייטת 13 בפיקוד דידי יערי, פלוגת בני המשקים של גדוד 50 בפיקוד שאול אריאלי ופלוגת ההנדסה החטיבתית בפיקוד יחיאל גוזל. החטיבה מיהרה צפונה לכוון דמור שמובילה אותה פלוגת בני המשקים בפיקודו של שאול אריאלי. מדאמור, בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך‏, שכלל קרבות בעיירה דאמור ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. למרות שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות‏ וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג‏ ובמביל לו כוח מאולתר בפיקודו של מיכה תמיר שכלל את פלוגתו של ניר ברקת מגדוד 890 ואת פלוגתו של שאול אריאלי מגדוד 50. אלמוג אמר על המלחמה "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב."‏.

בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור, כמה שניתן, על מספר נמוך של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ועקב כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו.

בליל 6 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי חטיבת גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.

ב-8 ביוני כוח צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים, ובמחנות הפליטים של צור ובעיקר בגזרת צידון. במקומות אלו נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי, מול כוחות גרילה עקשנים, שהסתתרו במחנות הפליטים מאחורי אזרחים, וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כחומת מגן אנושית. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: "עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי"‏

ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.

ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר הישראלי להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי, המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו‏. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.

ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על המיוערת נגד כוח רגלי ורכוב מן הקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר ‏והשמידה אותו‏

ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע.

ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה‏, נמל התעופה של ביירות נהרס‏, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1,000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6,000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר למשה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל מביירות הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיימה המלחמה באופן רשמי.