וַיַּקְהֵל משֶׁה (למחרת יוה"כ כשירד משה מן ההר – רש"י) אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם" (שמות פרק לה א-ג).
הנה המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל ע"י משה ברדתו מהר סיני הייתה – שמירת השבת, ולאחר מכן בא הציווי על מלאכת המשכן "קחו מאתכם תרומה לה' וגו'".
ויש לשאול מדוע ב' המצוות - שבת ומשכן - נמסרו דווקא בדרך זו של "ויקהל", הרי מצינו בסוף פרשה הקודמת שהייתה שיטה סדורה ללמד את העם את מצוות התורה. מדוע כאן שינו את סדר הלימוד הרגיל ונבחרה דרך זו של "ויקהל"?
עוד יש להקשות מדוע היה צורך לחזור שוב על מצוות השבת, אכן ברש"י נתבאר הטעם לסמיכות הציווים, אמנם בני ישראל כבר ידעו חומרא דשבתא, שהרי נצטוו כבר במרה, וכן נצטוו שוב במעמד הר סיני בעשרת הדברות ושוב בפרשת כי תשא, שנאמר (שם, לא, יב-יז): "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת". הרי שבני ישראל הכירו בחומרת האיסור, ואם ללמדם שאין בניית המשכן דוחה את השבת די להזכיר את עניין השבת ברמז ומדוע לחזור ולשנותו שוב באותו המעמד?
ועוד דבר שצריך ביאור, הרי שלאחר ציווי בניית המשכן לבני ישראל נאמר (שם, ל"ה, כ): "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה", ומדוע התורה צריכה להדגיש את עניין היציאה מלפני משה שלכאורה הוא פרט מובן מאליו ומדוע נכתב בתורה?
משה רבינו - זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי
הנה, להשיב על השאלות הנ"ל ראוי לקדים מה נורא ואדיר היה המחזה אליו זכו בני ישראל בראותם את מרע"ה יורד מן ההר עם לוחות שניים בידו. בסוף פרשת כי תשא נאמר: "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ". ע"כ.
ובתרגום יונתן פירש "אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי דַּהֲוַת לֵיהּ מִן זִיו אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בִּזְמַן מַלֵלְיוּתֵיהּ עִמֵיהּ". הרי מדיבורו של משה עם השכינה זכה למעלת אור השכינה שהייתה ניכרת על פניו. ואכן מראהו של מרע"ה היה מיוחד ומרגש עד כדי כך שמפורש באור החיים דלשון "ויהי ברדת משה" בא לרמז על לשון צער, לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו.
נמצא שהמפגש עם משה הותיר רושם בלבם של בני ישראל. המחזה המיוחד לראות כיצד ילוד אישה מתעלה למעלה נשגבה כל כך - הותיר את כל העם נפעמים נוכח המציאות האלוקית הניכרת על פניו של משה. לאחר ארבעים יום של צום ללא אכילה ושתייה משה מתעלה לפסגת המין האנושי ומציג בפני כל העם דוגמא חיה למדריגת שלימות וזיכוך עילאית.
הנה בזה הרגע - כאשר רואים בני ישראל בעיניהם מציאות חיה של גילוי שכינה בקרני ההוד של משה, או אז הוא הרגע המתאים לצוותם בשני מצוות שתכליתם להביא לגילוי שכינה: שבת ומשכן!
שבת קודש – גילוי שכינה
יום השבת ניתן לעם ישראל על מנת לעסוק בו בחכמת התורה ולהתעלות בכוח הזמן המקודש להתקרב להקב"ה. הנה ספרים רבים הפליגו במעלתה המיוחדת של השבת וסיפורי צדיקים רבים נכתבו על הנהגותיהם של גדולי ישראל בדורות השונים וביחסם המיוחד ליום שבת קודש. הנה 'הפלא יועץ' [ערך 'שבת'] כתב: "והשומר שבת ומתנהג בו בקדשה מחשבה ודבור ומעשה, הוא מפתח גדול לקנות קדשה לימות החל ולהתגדל בהם בקדשת מחשבה ודבור ומעשה בנקל וכו', ולכן לו בכח יגבר איש, לדבק בקונו ביום שבת קדש ביראה ואהבה ושמחה רבה ודבקות נמרץ ולעסק בתורה כפי כחו וכו', ובזה ימצא כדי גאלתו". עכ"ל.
ועוד נאמר בספר התניא [אגרת התשובה-פרק י] "נודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת אותיות "תש"ב אנוש", כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו', ובפרט תפילות השבת ודי למבין". עכ"ל.
הנה בשני מקורות האלו מתבאר שישנו תוכן מיוחד ביום השבת - הן מצד החובה על האדם לנצל יום זה לעסוק בתורה, והן מצד מעלת הזמן המתעוררת (על פי המקובלים) ביום השבת. הרי שישנה הארה מיוחדת ביום הקדוש הזה, והארה זו מקורה בגילוי השכינה המתגלה למבקשיה ביום השבת.
שבת – גילוי השכינה בזמן, ומשכן – גילוי שכינה במציאות
נמצא לפי זה שהשבת והמשכן כמשלימים זה את זה: השבת כמגדלור בשבוע - המקדשת את ציר הזמן, ונוטעת ברצף החיים נקודה של קדושה בה מתעורר גילוי שכינה במהלך צוק העיתים.
והמשכן – נקודה במציאות בה מתגלה אורו יתברך. בתוך עולם חומרי ושפל, מוקם לו המשכן והוא כעדות וראיה לכל כי יש ריבון לעולם. כל באי עולם כשיחזו עיניהם במופתי המשכן הרי שיתעוררו לגילוי זה השוכן בתוך בני ישראל.
הרי השבת היא יסוד בציר זמן, והמשכן הוא יסוד במציאות החומרית, ושניהם באים לגלות אור מיוחד – אור השכינה!
משה, השבת והמשכן:
לפי זה יתבארו שאלותינו לעיל. הנה לאחר ארבעים יום כאמור, משה יורד מן ההר וחוזר אל עם ישראל עם לוחות שניים בידו, ועם קרני ההוד בפניו. באותו מעמד, כשדמותו של משה מדגימה לכל כיצד ניתן להכיל אור שכינה בתוך גוף של ילוד אישה - או אז, הוא המועד המתאים למסור לעם ישראל ב' מצוות אשר ישמשו אותם כאמצעים להכניס את אור השכינה לתוך חייהם. הנה השבת פותחת את הציווי הראשון ללמד כי אפילו אדם בעל זיקה לעולם החומרי יכול לטעום גילוי שכינה ביום השביעי. אף על פי שהאדם נזקק לעבוד, לחרוש לזרוע ולקצור, הנה ביום השביעי הוא מקבל מתנה בתוך ציר הזמן והיא שבת קודש! בתוך רצף חיים מלא וגדוש בעשייה ובמלאכה, עם ישראל זוכים לכו' שעות של שביתה ובשעות הללו יונקים כוח רוחני ונחשפים לאורו יתברך. ואותו עניין בהקמת המשכן – בתוך עולם חומרי ושפל, מלא בכוחות טומאה ובלבול, עם ישראל מקימים מעון לשכינה, בו מתגלה אורו יתברך וממנו צומח מסר בהיר לכל באי עולם כי הקב"ה השרה שכינתו בתחתונים!
הרי אין מעמד מתאים יותר לצוות על זה – ברגע בו מתעוררת קנאה והשתוקקות לקבל מעט מזיו האיקונין של משה ברדתו מן ההר, או אז סולל בפניהם משה את הדרך לזכות לאורו יתברך גם בעולם הזה גם וע"י קיום ב' מצוות – שבת ומשכן.
וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה
לפי זה יתבאר מה מיוחד ביציאה זו של בני ישראל לאחר שנצטוו במצוות שבת ובמצוות המשכן. הרי הרושם החזק שנותר בליבם מקרני ההוד של משה, נתן בהם דחף ורצון אמיתי לטעום גם כן מאורו יתברך. הרי המפגש עם משה ברדתו מן ההר נגע בכל נפש ישראלית, וכשראו את משה רבינו זוכה לקרבת אלוקים זו כולם חפצו בה ובקשו אותה גם לעצמם, ועל כן מיד יצאו מלפניו להזדרז ולקיים את שמוטל עליהם על מנת לזכות גם כן לאותו גילוי שכינה. מכל האמור נלמד מה מתנה יקרה היא השבת קודש, ומה ביכולתנו להשיג אם רק נדע עד היכן השבת פועלת בנפשנו.
להיות במחיצת אדם גדול
הנה בעניין זה למדנו כי הקרבה לאדם גדול פועלת בנשמה, והאמת היא שניסיון החיים מלמד על זה: איך אנו יודעים לחוש על תלמיד חכם אם הוא אדם גדול או לא?
לכאורה המדד הוא, בתחושה שמתפתחת בקרבנו בעודנו במחיצתו – ככך שמעלת הצדיק גדולה יותר, כך יתפתח בנו הרצון הפנימי להתקרב לעבודת השם יותר. ובעיקר התחושה היא האם נשאר בנו אותו הרושם או שמא אתה נשארנו אותו הדבר.
הנה כשעם ישראל יצא מלפני משה רבנו הם הרגישו במוחש שעל משה רבנו ניתן לראות שהוא תכלית הבריאה, הם הרגישו שמשה רבנו קיים בעצמו את הדברים שהוא אומר, הם הרגישו שהשכינה שוהה על ראשו!
והיו עיניך רואות את מוריך
כמו כן, הנה חז"ל לימדונו: "והיו עיניך רואות את מוריך", לא אמרו דברים בחינם, אלא בדבריהם הורונו שעצם ההתקשרות לצדיק נותנת לכל אדם את ההבנה ואת הרצון ואת השאיפה להיות יותר טוב.
והנה, הגמרא בבבא בתרא (ע"ה ע"א) אומרת שהבחינה של משה רבנו היה שהוא כמו החמה, ואחרי שמשה רבנו נפטר ויהושע היה למנהיג הדור, או אז הוא נחשב כ"פני לבנה", והזקנים שבאותו הדור שעוד הכירו וזכרו היטב את משה רבנו היו מרננים ואומרים: "אוי לה לאותה בושה ואות לה לאותה כלימה"! ולכאורה דרגתו של יהושע היתה עדיין דרגה גבוהה ביותר, שכן האם היה מישהו אחר באותו הדור שהיה כמו יהושע שפניו היו "כפני לבנה"?! ואפילו אותם שבעים זקנים שהיו באותו הדור שזכו לקירבה מיוחדת לשכינה עדיין לא הגיעו למדרגתו של יהושע, ואם כן מדוע התלוננו ואמרו "אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה"?!
הביאור באותה בושה וכלימה
אלא הפשט הוא, שהזקנים שבאותו הדור שהיו לפני משה ידעו שככל שאתה קרוב לאדם גדול, אתה עצמך מושפע ונעשה יותר גדול! וממילא ברגע שאתה כבר לא נמצא במחיצתו של אדם גדול ועובר להיות במחיצתו של אדם שאיננו באותו סדר גודל, או אז זה נהיה ל"בושה וכלימה" לך משום שאתה בעצמך כבר לא תהיה מחובר יותר לאדם בקנה מידה שהיה קודמו ואתה בעצמך תרד ממדרגתך משום ששאיפתך ורצונך להדמות לאותו גדול יורדת וההשפעה שלו עליך פחותה מזו שהיתה לך ביחס לאדם היותר גדול, והיא היא "בושה וכלימה" לך!!
ולכן הגמרא אומרת שאסור להסתכל בפני אדם רשע, משום שעצם ההסתכלות בפניו של אדם רשע מעבירה לך את הרושם השלילי ואתה מושפע ממנו לרעה מיידית, וזה כעין הדברים שאמרנו.
התאווה להתבוננות בפני גדול בישראל
משום כך אנחנו רואים בחוש שיש תאווה מיוחדת שברגע שאדם מצפה לאדם גדול שעומד להגיע, הרי שהוא מתמלא ברצון לזכות לראות את פניו, לדבוק בו ולקבל ממנו מבט ואולי ברכה... והכל מאותו שורש, משום שבכל אדם נמצאת השאיפה הזאת לרצות להיות מחובר ולקבל את אותו הרושם. וכמובן שאינו דומה אדם שרק רואה את האדם הגדול או דבק בו ובדרכיו וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם הוא מתבשם מדברי תורתו או ששומע ממנו שיעור, ומכל מקום גם עצם ההסתכלות מספיקה, משום שמקבלים את השאיפה הזאת ומשאירה עליו רושם גדול ועצום.
שנזכה לאור השכינה ביום השבת, שנזכה לאור השכינה בקרבת צדיקים ות"ח, שנזכה לאור השכינה בבנין ביהמ"ק! אמכי"ר!