בפרשת "פקודי", מופיע פעם אחר פעם הביטוי - "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". אחרי כל קטע בפרשה, בין אם הוא עוסק בחומרים, או באנשים העוסקים במלאכה, או בבגדי הכהונה או בחושן, תמיד יגיע בסופו - "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". משפט זה, חוזר על עצמו תשע עשרה פעמים בפרשה! דבר זה מעורר תמיהה: מדוע התורה רואה לנכון להדגיש פעמים רבות כל כך - שהמשכן נעשה כמו שצווה משה על ידי האלוקים?
ה"בית הלוי" בפרשת "כי תשא" מלמד אותנו - שיש בכך מסר חשוב. פעמים רבות, דווקא מי שהגיע להשגות רוחניות גבוהות, עלול לחשוב שניתנה בידו השליטה להיות "מקורי" בעבודת ה'. כלומר, למצוא את הדרך המתאימה בעיניו - לעבוד את האלוקים בצורה "המושלמת".
לדבריו, טעות זו - היא שהולידה את "חטא העגל"! עובדי העגל, לא התחמקו ולא התעצלו בעבודת האלוקים. אדרבה, דווקא לאור חפצם האדיר - לעשות זאת באופן הכי מהודר, ולאור השגותיהם הגבוהות - שנתנו להם במעמד קבלת התורה בהר סיני, הם הרשו לעצמם להמציא על פי דעתם את "הכלי" הטוב ביותר לצורך כך - ובדרך זו נוצר "עגל הזהב": "נמצא מחשבתם של ישראל היה בזה לטובה - שיזכו על ידי מלאכתם זו להשראת שכינה אצלם".
באופן פָּרָדוֹקְסָלִי, החוטאים סברו - שהם הצדיקים העושים את המעשה הנכון - לשם שמים! הם ראו את עצמם כעובדי ה' היחידים, ומן הסתם, הם גערו במי שלא הצטרף אליהם, והטיחו בפניו שהוא אינו אלא נרפה ומתחמק מחובתו בעולמו.
אך באמת, הייתה זו "עבירה - לשם שמים", ולגודל הטרגדיה ההיסטורית - המעשה שלהם היה חטא נורא. כי"אם יעשה האדם איזו מעשה שלא נצטווה עליו בתורה - רק מדעת עצמו, אז אותו מעשה - אינו מועיל כלום! דהמעשה מצד עצמו לא יפעול בזה - שישרה שכינתו עליהם, ועיקר התיקונים בכל המעשים הוא מה שעושה רצון בוראו, ובלאו הכי, אינם רק תחבולות אנושי וכל ההתחכמות לא יועילו מאומה, כי מי יאמר לו מה תפעל? ואדרבה, עוד לחטא גדול יחשב".
כלומר, הטעות שלהם - הייתה מהותית: אל תהיה "יצירתי"! אל תעשה על דעת עצמך! עליך לקיים את ציווי הבורא - באופן מדויק, לא פחות, לא יותר, לא בערך, לא כמעט, אלא - בדיוק.
גם בבניית המשכן - ניתן היה לצפות, שהיהודים הבונים אותו, וחפצים לעבוד בו את האלוקים, תינתן להם "יד חופשית" - לגבי התוכניות, העיצוב והחומרים. אפשר היה לחשוב, שהאדריכלים, האומנים והמהנדסים הטובים ביותר - מבין בני ישראל, יקימו בית לה', העונה על הצרכים ורגשות הקודש שלהם - בעבודת הקל.
אך למרבה הפלא, האלוקים דורש מהם לעשות את המשכן לפי "הוראות היצרן" - בצורה מדויקת, וללא שום שינוי. והסיבה לכך: "דמעשה המשכן הרי בא לכפר עליהם על מעשה העגל, וכיון דעיקר חטאם בעגל היה מה שרצו להתחכם מעצמם לעשות על פי ידיעתם וחכמתם - מעשה אשר לא נצטוו עליו, ולזה במעשה המשכן שבא לכפר נאמר על כל אשר עשו: כַּאֲשֶׁר צִוָּה השם".
דומה לכך, מצינו שדרשו חז"ל על הפסוק בפרשת "בהעלותך", "ויעש כן אהרן - להגיד שבחו - שלא שינה" (רש"י שם, על פי הספרי). כך התורה חוזרת ומדגישה, שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. כל פרט מפרטי העשייה, נעשה בלא הסתמכות על ההגיון האנושי - למרות הפיתוי הקיים, לערב את הגישה האישית.
יסוד חשוב זה, בא לידי ביטוי בדברי רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי" (מאמר ראשון ע"ט), בו הוא מבאר שאי אפשר שיעבוד האדם את האלוקים - לפי ההבנה והשכל שלו, ו"מי שמשתדל להכין דברים לקראת קבלת הרשמים האלוקיים,בחכמת אנוש בלבד על דרך ההקש והסברה - הוא הכופר!"
הוא מחדד זאת - בעזרת משל: "סָכָל שחדר לתוך "אוצר התרופות" של רופא הידוע לכל בתרופותיו המועילות - בשעה שהרופא איננו שם. ובראותו, אנשים רבים צובאים על האוצר ההוא - מתוך בקשת רפאות לנפשם, התחיל מוציא אליהם תרופות מתוך הכלים אשר שם, בלי כל ידיעה בטיב התרופות ובכמות מנה ומנה - ראויה לאיש ואיש. ונמצא זה, ממית אנשים באותן התרופות - שיכלו להועילם".
יסוד דבריו: רק הבורא - שמכיר טוב מכולם את "בית המרקחת של החיים" - הוא "הרוקח" האמיתי, היודע למה זקוק האדם ומה טוב בשבילו. ואם ינסה האדם להמציא "ערכים" - על פי שכלו, הוא אינו אלא - "מתחזה - שחדר לבית מרקחת" ועושה טעויות למכביר. עליו לדעת, שאין בכח התבונה האנושית בלבד להעלות תרופה לנפשו הנכספת ולמציאת משמעות ותכלית לחייו. תיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מחוקים, שהם - מחוצה לו, והוא מוכרח לציית להם.
אדם הסומך על שכלו וההיגיון שלו, ועל פיהם הוא מרכיב את אמונתו, יכול למצוא עצמו כאותו "רוֹבּין הוּד- מיער שרווּד", שעל פי האגדה - הוא ראה את עצמו כ"לוחם צדק", ובשם "הערכים" שלו - על מנת לעזור לעניים, הוא הרשה לעצמו לגנוב, לגזול ולחמוס את כספם של אנשים אחרים.