פרשת העסקת החשמלאי במעונו של ראש הממשלה נתניהו, בשבתות וביום הכיפורים, כמו גם דבריו של איש הליכוד המטיף לעלייה להר הבית, יהודה גליק, כי "יהדות בלי ציונות לא שווה שום דבר", הביאו אותי לכתוב את השורות הבאות, כדי שנדע סוף סוף להבדיל בין יהדות, ציונות, לאומיות וישראליות.
כבר בפתח הדברים חשוב להדגיש כי היהדות מושתתת על יסוד אחד ויחיד: התורה. בלי תורה אין יהדות. אבל בלי ארץ ישראל, יש יהדות ויש עם יהודי. העם היהודי לא קיים רק מאז הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח. הוא נולד לפני יותר מ–3,300 שנים במעמד בהר סיני. כל זכותנו על הארץ הזאת, כל מהות "הציונות", היא אך ורק מכוח ציווי של הקדוש ברוך הוא, שאמר לנו: "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם... וישבתם לבטח בארצכם" (ויקרא כ"ו, ד־ה). אלו תנאי הבסיס בקושאן שיש לנו על הארץ הזאת. אלו אבני היסוד של העם היהודי, של הציונים האמיתיים, המחכים לשיבת ציון של כל העם היהודי לארצו בביאת המשיח, בזיקה מוחלטת לגילוי מלכות אלוקים על ארצו ועמו.
אלפיים שנה היינו בגלות. "ומפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו", אבל עם ישראל שרד אחרי כל הרדיפות, השמדות והרציחות, לא בזכות הציונות. לא בזכות שירת "התקוה" שהיה בשלהי המאה ה–19 להימנון התנועה הציונית. כל מנהיגי הציונות, מימין ומשמאל, ביקשו להפוך את העם היהודי לעוד עם מאומות העולם. אלו ששרו את "התקוה" בימי הקמת "המדינה היהודית", גזזו את פיאותיהם של ילדי תימן וככל הידוע, אף הכריחו אותם לאכול ביום הקדוש ביותר לעם היהודי — יום הכיפורים. הם גם לא ראו בהתבוללות האיומה שום בעיה. די בכך שיהיה אדם "ציוני" כשר, ישיר את ההימנון והוא כבר "יהודי". זו לא ציונות ולא יהדות — לכל היותר זו ישראליות.
יש הבדל מהותי בין יהדות לציונות ובין יהדות לישראליות, שאין מאחוריה דבר עם הארץ המובטחת, שניתנה לנו רק בזכות קיום התורה והמצוות. כיום חיים במדינה ישראלים רבים, שהקשר בינם לבין היהדות רופף עד לא קיים. גם שכנינו הבדואים והדרוזים יכולים, בצדק, לראות עצמם כישראלים. גם הם גרים על פיסת האדמה הזאת שנקראת "ארץ ישראל". אבל איש לא יגדיר אותם כ"ציונים" ולא כ"יהודים", גם אם הם משרתים בצה"ל, שרים את ההימנון ועומדים דום בצפירה.
מושג נוסף ומעוות הוא הלאומיות, שנהפכה כאן על ידי אנשי הימין ל"לאומנות", והיתה לדגלם של אלו שהתרחקו מהיהדות האמיתית. בכל העולם מקובלת ההפרדה בין המושגים "עם", "לאום", "דת" ו"שפה". "עם" הוא קבוצה של בני אנוש בעלי מוצא והיסטוריה משותפים, ה"לאום" מורה על תחום מושבו של העם וגבולותיו הטריטוריאליים, וה"דת" מורה על אמונתם. אין קשר בין המושגים האלה. צרפתי, אם יהגר לבריטניה ויתאזרח שם, יהפוך לבריטי, גם אם דתו אינה דת המדינה, ואפילו אם הוא ממוצא שונה. גם ידיעת שפת המדינה אינה תמיד חובה. לעתים די בהנפקת תעודת זהות מקומית, אחרי קבלת האזרחות.
עם ישראל שונה מכל עמי תבל. יהודי יכול לגור בכל פינה מפינות הגלובוס, ואין הוא חדל להיות יהודי. הוא יכול להחליף את הפספורט שלו 12 פעמים, והוא נותר יהודי. יהודי אנגלי, יהודי רוסי, אבל יהודי. הוא אפילו אינו חייב לדעת את לשון הקודש. גם אם הוא בן לעם לועז, הוא יכול להסתפח לעם היהודי. בתנאי, כמובן, שיעבור גיור כהלכה. יהדות זו דת.
יהודים היו מנותקים מארצם. הם דיברו בשפות שונות ומשונות, לא בשפתם הלאומית. הם "התבוללו" במנטליות של העמים שאירחו אותם בגלותם, ולעתים אף בתרבותם. ג'וזף שלומוביץ, אלברט אזולאי וסשה גרנובסקי, היו רחוקים לא רק מהבחינה הגיאוגרפית. אבל שלושתם היו ועודם בנים לעם אחד בגלל דתם. באומות העולם יכול להיות ערבי מוסלמי וערבי נוצרי, יש אנגלי בפטיסט ואנגלי בודהיסט. הם בני עם אחד אך בני דתות שונות — אין יהודי כזה.
ביום שבו עמדנו למרגלות הר סיני קיבלנו את חוקת העם המחייבת. אלו הם חוקי היסוד שלנו, שאינם ניתנים לשינוי, והם גם לא נזקקים לשינוי. הם לא זקוקים לשום חוק לאום, שהוא מיותר וחסר כל ערך. כי הלאום היהודי הוא הדת היהודית. יכולים פוליטיקאים ומפלגות שונות להשתעשע בצעצועי לשון על "לאום יהודי" או על "בית יהודי", ובאותה שעה לרוקן את הארץ מלאומיותה.
גם אם ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, הרי שמדינת ישראל במתכונתה, ובעיקר כפי שעברנו בשנתיים האחרונות עם השלישייה נתניהו־לפיד־בנט, אינה מדינת הלאום היהודי אלא מדינת העם הישראלי.
הכותב הוא עיתונאי ועורך בעיתון "יתד נאמן", המאמר המלא פורסם ב"הארץ"