מלחמת העצמאות שלב אחר שלב

בתקופה שקדמה להכרזת העצמאות ההיסטורית, החל עם ישראל לאחר קרוב ל- 2,000 שנות גלות לשוב לארץ האבות, ומאות אלפי יהודים מארצות אירופה ומארצות האיסלם שינו את המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל. לראשונה בהיסטורית העמים, קם עם שהיה מפוזר ומפורד במשך אלפי שנים - לאחר שנעקר ממולדתו, שב לארצו והחזיר לעצמו את עצמאותו. היהודים ששבו לארצם שינו את המאזן הדמוגרפי ומ-6,000 יהודים שחיו בשטחי ארץ ישראל בתחילת המאה ה-18 גדל היישוב היהודי ל-650 אלף עם קום המדינה.

תהליך שיבת העם לארצו, התפרס על קרוב למאתיים שנים - מאמצע המאה ה-18 - כאשר מאות חסידים תלמידי הבעש"ט הצטרפו ליישוב היהודי בארץ ישראל שהתבסס עד אז על מגורשי ספרד ויהודי ארצות האסלם, דרך העלייה הראשונה והשנייה של יהודי אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ועד לשואה הארורה כששארית הפליטה מצאה מקלט במדינת היהודים המתחדשת.

יהודי אירופה יחד עם יהודי היישוב הוותיק-הספרדים יצרו תשתיות שהכשירו את הקרקע ליצירת היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. אך בצד העלייה ושיבת ציון, הערבים שהחלו לחוש באיום ממשי מפני ההתעצמות היהודית בארץ החלו להתארגן כדי למנוע את השתלטות יהודית על מה שנראה בעיניהם כמולדתם הבלעדית.

פלסטין תתמלא בדם ואש

בספטמבר 1947 קיבל הקבינט הבריטי את ההחלטה על סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ופינוי כוחות הצבא מכל שטחי הארץ, ההכרעה על עתיד המדינה עברה כעת לידי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) שקיבל ביום ה-29 בנובמבר 1947, את ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית במה שכונה לאחר מכן "תוכנית החלוקה". הוועד הערבי העליון שהיה הגוף המייצג של הערבים תושבי ארץ ישראל דחה את החלטת האו"ם ובמקום זאת הכריז חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא בדם ואש".

יום לאחר החלטת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות – המלחמה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל עד כה, כאשר 6,373 מבני היישוב היהודי שמנה כ-650 אלף איש נהרגו במערכה. לאחר הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון הצטרפו למערכה גם מדינות ערב, ועתיד המדינה שזה עתה קמה עמד יותר מתמיד בסימן שאלה.

למרות העובדה שהיהודים ובראשם מנהיגי היישוב מהתנועה הציונית קיבלו את "תוכנית החלוקה" של האו"ם ופעלו נמרצות ליישומה בדרכי שלום, הערבים, נאמנים לאמירתו של אל-חוסייני "מלאו את פלסטין בדם ואש". יום לאחר ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, פתחו ערביי הארץ במתקפות רצחניות על יישובים יהודים מבודדים, בדרכים ובערים המעורבות על אזרחים יהודים. ב-30 בנובמבר 1947 תקפו ערבים ביריות נוסעי אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים, סמוך לשדה התעופה לוד, 5 מנוסעי האוטובוס נהרגו, זו הייתה ההתקפה הראשונה בסדרה של ההתקפות. התקרית סימנה את פתיחתה של מלחמת העצמאות.

מיד עם פרוץ המלחמה הוקם כוח לוחם (שבהמשך הפך לצה"ל) שהורכב משש חטיבות "ההגנה": גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני, ושלוש חטיבות הפלמ"ח: הראל, יפתח והנגב. בהמשך הוקמו שלוש חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת שכללו בחלקם חיילים משארית פליטת אירופה שנצלה מהשואה האיומה, מעפילים מארצות צפון אפריקה (בעיקר מרוקו), ומתנדבים מחוץ לארץ (3,000 איש, חלקם לא יהודים שחשו להגנת הארץ עם פרוץ המלחמה). במקביל פעלו בנפרד 1,500 פעילי המחתרות אצ"ל ולח"י, אך את הפקודות הן קיבלו מהפיקוד העליון של הכוחות היהודים הלוחמים. בהמשך עם הקמת צה"ל הצטרפו אליו אף לוחמי אצ"ל ולח"י.

השלב הראשון – מאבקי שליטה מוגבלים

הקרבות בתחילת מלחמת העצמאות היו מוגבלים בהיקפם וכללו כוחות קטנים. עד ה-3 באפריל 1948 העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים התרכז בעיקר בהגנה על דרכים וצירי תנועה, כשהכוחות הערבים תוקפים והיישוב היהודי מסתפק בעיקר בפעילות הגנה ופעילות תגמול נקודתית.

שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי, כל אזור שפונה על ידי האנגלים הפך במהרה לזירת קרב, כאשר הבריטים נוטים לעיתים לטובת הערבים, או כובשים חזרה אזורים שכבר פונו.

הפרשה הבולטת ביותר במסגרתה סייעו הבריטים לכוחות הערבים, היא פרשת "היוצק שהתרחשה בסוף פברואר 1948, ובה נהרגו 10 לוחמי "ההגנה". היה זה כאשר כוח בריטי (שביקש לנקום על רצח חיילים בריטים בפעולה של אצ"ל ולח"י) חדר לבית חרושת 'היוצק' שהיה ממוקם בפאתי תל-אביב ופרק את מגניו מנשקם. מפקד הכנופיות הערבי, חסן סאלמה ניצל את המצב הגיע לבית החרושת בראש הפורעים, רצח ועינה עשרה לוחמי הגנה שהיו ללא נשקם וללא כל יכולת להזעיק עזרה. אנדרטה שהוקמה לזכרם מוצבת עד היום סמוך לתל גיבורים.

השלב השני – היישוב היהודי נוטל את היוזמה

לאחר כחמישה חודשים מפרוץ המלחמה, החל היישוב היהודי ליטול לידיו את היוזמה זאת לקראת הפינוי הסופי של הצבא הבריטי שהיה צפוי להסתיים בסמוך.

הכוח הצבאי של היישוב היהודי החל בביצוע תוכנית, ד' שהרעיון שעמד בבסיסה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שיקל על כוחות ההגנה לקדם את פלישת צבאות ערב‏.

הכוחות היהודיים עברו למתקפה, כאשר המבצע הגדול הראשון שנערך היה מבצע נחשון במסגרתו נפרצה הדרך לירושלים שנחסמה בידי פורעים ערבים והותירה את ירושלים כולה מבודדת במשך מספר חודשים. בעקבות מבצע נחשון הגיעו מבצעים מוצלחים נוספים, כשבאחד מהם נהדפה מתקפה של גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן (בעקבות הדיפת מתקפת הדרוזים, הסכימו ראשי העדה הדרוזית להצטרף כלוחמים לצד כוחות ההגנה).

מכאן והלאה מאזן הכוחות החל לנטות לטובת היישוב היהודי, ועד להכרזת המדינה במאי 1948 כבשו כוחות ההגנה, את העיר יפו, את החלקים הערביים של העיר טבריה ועשרות כפרים ערביים שתושביהן החלו לנוס מהארץ והפכו לפליטים במדינות ערב השכנות. כך שלקראת הכרזת המדינה היישוב היהודי היה במצב אסטרטגי משופר לאין ערוך לעומת המצב עם תחילת המאבק.

בן גוריון מכריז על הקמת המדינה – שישה צבאות ערב פולשים למדינה הצעירה

עם תום המנדט הבריטי באופן רשמי ביום ה-15 במאי 1948, החליט הגוף הזמני שייצג את תושבי ארץ ישראל - מנהלת העם להכריז על הקמת המדינה. החלטת מועצת העם הייתה החלטה אמיצה, והתקבלה לאחר דיונים סוערים בין חבריה, זאת לאור העובדה ששר החוץ האמריקאי הזהיר כי במידה ותוכרז המדינה, צבאות ערב יתקפו אותה ויכריעו אותה.

דבריו של שר החוץ האמריקאי נתקיימו בחלקם: צבאות ערב תקפו את המדינה הצעירה, אך למרות החששות והאזהרות – בחסדי ה' - לא הכריעו אותה.

בליל הכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון, פלשו שישה צבאות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה ומצרים ותקפו את המדינה הצעירה. רוב הצבאות הערבים היו אומנם נחשלים מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם מתקפה כוללת של שישה צבאות יחד עם "הליגיון הערבי הירדני" שהיה הכוח הצבאי מהטובים במזרח התיכון, העמידו את היישוב היהודי בסכנת קיום חמורה.

מן הגבול הדרומי נכנס הצבא המצרי עם כוח של כ-6,000 חיילים כשבמקביל חיל האוויר המצרי מפציץ את נמל תל אביב, שדה התעופה דב הוז ואזורי מגורים. לוחמי היישוב היהודי הצליחו להפיל שני מטוסים בעזרת תותחים שהוצבו יום קודם ומהם נורתה אש נגד מטוסים.

הצבא המצרי המשיך להתקדם, כבש את קיבוץ 'יד מרדכי' לאחר חמישה ימי לחימה והגיע עד סמוך לאשדוד, לגשר שפוצץ על ידי חטיבת גבעי, שם בקרב בלימה קשה נעצר ובהמשך החל לסגת. מאז נקרא אותו גשר – גשר 'עד הלום'.

למרות ההתקדמות המצרית, חלק מן היישובים שהיו מאחורי קווי האויב המשיכו להחזיק מעמד.

בינתיים הסורים חצו את גבול הצפון עם כוח של כ-2,700 חיילים, אך נהדפו במהירות מקיבוצי דגניה א' ודגניה ב', על ידי יחידת תותחנים שהפעילה תותחים מיושנים מתוצרת צרפתית וזכו בכינוי "נפוליונצ'קים". הניצחון הזמני על הסורים היה דחיפה מורלית עצומה ללוחמי היישוב היהודי, שזכו בניצחון ראשון על צבא ערבי.

בעוד החזיתות בוערות, זו הצפונית וגם זו הדרומית, פתח צבא ירדן שנקרא אז 'הלגיון הערבי' בחזית מהגבול המזרחי, החזית הקשה ביותר שהייתה לכוחות הלוחמים. כוחות הלגיון שהיו מציודים ומאומנים היטב במיטב הטכנולוגיה הבריטית, פתחו בהרעשה כבדה משטח ירדן לכיוון קיבוץ גשר, וכבשו את גוש עציון יום לפני הכרזת המדינה, ולאחר מכן השתלטו על היישובים נווה יעקב ועטרות (היום שכונת נווה יעקב ואזור התעשייה עטרות) מצפון לירושלים. הלגיון הערבי נחל הצלחות נוספות וכבש את הרובע היהודי והעיר העתיקה מלבד הר ציון, השתלט על לטרון וחסם את הדרך לירושלים. הכוחות הירדניים נעצרו לבסוף רק בשייח ג'ראח, רגע לפני שפרצו לירושלים המערבית.

שאר מדינות ערב לקחו חלק קטן יותר במלחמה, הכוחות הלבנונים ניסו לפרוץ מכיוון ראש הנקרה, נכשלו והסתפקו בהרעשות תותחים מדי פעם, הסעודים הצטרפו לכוחות אחרים כשבכל הזמן הזה המשיכו חיילי צבא ההצלה העיראקי בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, הג'יהאד הקדוש בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, כנופיות שונות וקבוצות של האחים המוסלמים, להילחם מפנים הארץ.

היישוב היהודי שהיה נחות בעיקר בציודו הצבאי (חשוב לציין כי מבחינת היקף הלוחמים, הערכות הם כי ליישוב היהודי היו יותר לוחמים משישה צבאות ערב גם יחד), קיים קרב בלימה הרואי כשבחזית עומדים יישובי הספר: דגניה, משמר הירדן, גשר, נגבה, כפר דרום ויד מרדכי. חלק מהיישובים נכבשו או ננטשו, אך הלוחמים היהודים החזיקו מעמד במשך כחודש ימים, מיום פלישת צבאות ערב ועד לתחילת ההפוגה הראשונה בקרבות.

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה, פרסמה הממשלה הזמנית את "פקודת צבא ההגנה לישראל" שהפכה את הארגונים השונים ובראשם ההגנה לצבא סדיר. (כאן אולי המקום לציין את תפקידה של הממשלה הראשונה בעיצוב פניה הדמוקרטיות של מדינת ישראל. כאשר דוד בן גורין שהיה כמעט שליט כל יכול יחד עם חברי הממשלה הזמנית עגנו במגילת העצמאות את פניה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית). כל הארגונים הצבאיים האחרים פורקו והצטרפו לצה"ל, אך בהגנה על ירושלים הנצורה אצ"ל ולח"י פעלו בנפרד מצה"ל.

אלטלנה

אך למרות העובדה שאצ"ל כשבראשו מנחם בגין (מאוחר יותר ראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד) חתמו על הסכם לפיו הם יצטרפו לצה"ל ולא יפעלו בנפרד בתחומי מדינת ישראל, בירושלים הבירה שעדיין לא הוכרזה כחלק ממדינת ישראל פעל אצ"ל בנפרד מצה"ל, כאשר הוא לא מקבל עזרה צבאית מצד ממשלת ישראל. המצב האבסורדי הזה גרם לארגון לרכוש בצרפת אוניה עמוסה בנשק כדי לארגן אספקה לכוחות אצ"ל ששהו ברובע היהודי הנצור ללא אספקת נשק ועם מזון שהספיק לימים ספורים.

ראש הממשלה בן גוריון דרש שכל הנשק המצוי על הספינה יועבר לצה"ל, מנחם בגין הסכים אך ביקש ש-10% מהנשק יועבר ללוחמים בירושלים. בן גוריון סירב והארגון החליט לפרוק את הנשק בכפר ויתקין, אך לאחר אולטימטום מצד צה"ל כי הנשק יועבר אליו, פרץ עימות מזוין בין הצדדים ולאחריו הועברה האוניה לחוף תל אביב שם פרץ עימות נוסף כאשר בסך הכל, נהרגו בפרשה המזעזעת הזו (והיחידה מסוגה) בה נלחמו אחים באחים 16% אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

בן גוריון הורה להפגיז את הספינה והיא עלתה באש, הנשק בסופו של דבר לא הגיע לידי הכוחות הלוחמים, אך למרות האבידות הקשות שספג, הורה מנהיג אצ"ל מנחם בגין לאנשי אצ"ל לשוב ולהצטרף לצה"ל.

קרבות עשרת הימים

ההפוגה הראשונה הייתה הצלה פורתא עבור היישוב ועבור הכוח הלוחם שבתחילת המערכה ספג אבדות ניכרות. אך לקראת סופה נראה היה שמן הנמנע לשמר את ההפוגה וצה"ל נערך שוב לקחת את היוזמה לידיו ופעל בכל החזיתות, במה שנקרא אחר כך קרבות עשרת הימים.

במהלך עשרת הימים הללו, צה"ל המאורגן והמצויד טוב יותר, הדף את המצרים והנחיל להם אבדות קשות בנגב, אך למרות ההצלחות והשלל הרב שנפל בידיו הדרך לנגב נשארה חסומה והיישובים שנותרו מאחורי קווי האויב נותרו מבודדים.

בשאר החזיתות נחלו הכוחות הצלחה רבה, הרחיקו את הכוחות הערבים מתל אביב, שחררו את הלחץ מירושלים, כבשו את נמל התעופה לוד כבשו את ראש העין (או ראס אל-עין כפי שנקראה אז) מידי העירקים והתקרבו ללטרון מכיוון מערב, פריצת הדרך לירושלים וסילוק הכוחות הערבים נראה קרוב מתמיד. לצד ההצלחות היו גם כישלונות בודדים פה ושם (בגלבוע ומשמר הירדן), אך צה"ל הצליח גם בגזרת הצפון ושחרר את הגליל התחתון משליטת כוחות ההצלה של קאוקג'י והניסו אותם מהמשלטים שתפסו. ההצקות והירי על היהודים תושבי הצפון הופסקו.

ההפוגה השנייה

במשך עשרת ימי הקרבות, מועצת הביטחון של האו"ם המשיכה לדרוש את חידוש ההפוגה ואיימה על מדינת ישראל בסנקציות. מנהיגי הכוחות הערבים נחפזו לציית להכרזה לאור המפלה הקשה שנחלו בקרבות עשרת הימים, וממשלת ישראל, לאחר איום בסנקציות, נאלצה לציית אף היא, דבר שהיה לו השפעה על מידת ההצלחה במלחמה.

בינתיים, הרוזן פולקה ברנדוט שהיה שליח האו"ם הכין דו"ח לפיו ירושלים תהפוך לעיר בין לאומית, הפליטים הערבים ישובו למקומות מגוריהם והנגב יוותר בידי הערבים. מנהיגי היישוב היהודי חששו מהדו"ח ומכך שהאו"ם יבטל את כל הישגי המלחמה עד עתה, פעלו נגדו בדרכים שונות.

ממשלת ישראל הכריזה על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את דוב יוסף למושלה הצבאי, בארגון לח"י פעלו בדרך שונה, רצחו את הרוזן ברנדוט וכמעט שדרדרו את המצב למשבר קשה. בתגובה למעשי לח"י, חוקקה הממשלה את הפקודה (כל החוקים שנחקקו על ידי המשלה הזמנית קבלו את התואר "פקודות" ולאחר מכן הובדלו על ידי כך שחוקים שחוקקו לאחר מכן נקראו בשם "חוקים") למניעת טרור, ארגון לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

שלא במפתיע, המצרים בחזית הדרומית הפרו את ההפוגה שוב ושוב, כך שלצה"ל לא נותרה ברירה ולאחר מתן הודעה למשקיפי האו"ם ב-15 באוקטובר 1948 פתח ב"מבצע יואב", במסגרתו נכבש הנגב. בכך תמה ההפוגה השנייה.

במקביל פתח צה"ל בצפון במבצע חירם, כבש את כל הצפון הרחוק ונכנס בתנופה אף ללבנון. בזירה הפוליטית המשיך בן גוריון לבסס את מעמדו של צה"ל ופעל לפירוק הפלמ"ח, לאחר שמימין פירק את אצ"ל ולח"י וצירפם לצה"ל, כעת גם הארגון שפעל באופן עצמאי למחצה צורף סופיות והוכפף למטכ"ל של צה"ל.

סיום המלחמה

לאחר מבצע יואב ושחרור רוב הנגב, פתח צה"ל במבצע חירם כדי להסיג את הכוחות המצריים האחרונים שנותרו, משטרת עיראק סוידין נכבשה לאחר ניסיונות רבים שנכשלו והכוחות המצרים האחרונים סולקו מהנגב, אך נותר כיס התנגדות אחד, שנקרא כיס פלוג'ה. בגזרת ירושלים, השיג משה דיין (אז מפקד חטיבת עציוני) הסכם הפסקת אש מוחלטת עם מפקד הלגיון הירדני, במה שכונה לאחר מכן 'הסכם המפקדים'. בכך תמה הלחימה, אך לא הפעילות הצבאית.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ"כיס פלוג'ה" וחזר לתחום מצרים. מיד בסמוך לאחר מכן פתח צה"ל במבצע עובדה, מבצע שהיה יותר פוליטי מצבאי. במסגרת אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות נכבש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה. במבצע לא נהרג אפילו חייל ישראלי אחד. הצלחת המבצע התבטאה בכך שחיילי החטיבות הישראליות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון הירדני בעזרת איגופים מתוחכמים. ביום האחרון למבצע הניף אברהם אדן את דגל הדיו על עמוד בתחנת המשטרה באוּם רַשְרַש (לימים אילת).

ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני. זאת אף על פי שתושבי 14 הכפרים הביעו נכונות להסתפח למדינת ישראל.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן. בידי ירדן נותרו הרובע היהודי, גוש עציון מדרום לירושלים ונווה יעקב ועטרות (כשבתקופת השלטון הירדני יישובים אלו נמחקו לחלוטין. לאחר מלחמת ששת הימים והשבת נווה יעקב ועטרות, נבנתה נווה יעקב כשכונה בירושלים, ועטרות הפכה לאזור תעשייה בעל שדה תעופה שהפסיק לפעול).

-20 ביולי 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאד, נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו בראשית המלחמה, והשטח הפך להיות מפורז עד למלחמת ששת הימים. זאת בניגוד לחמת גדר, שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו כעבור 5 שנים.

כך נסתיימה לה הדרמטית מבין מלחמות ישראל (אם כי לא המסוכנת מבינהם), בחסדי שמים, נתקיים בנו הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". עם חתימת הסכמי שביתת הנשק החלו לנשב במדינה הצעירה רוחות של תקווה כי מדינות ערב יכירו במדינת ישראל וכי בעקבות ההסכמים יבוא השלום. אך כידוע התקוות נכזבו והן ממשיכות לכזב עוד בעת כתיבת שורות אלו.

גדולי ישראל במלחמת העצמאות

לפני כחמש שנים נפטר אביו של משגיח ישיבת פוניבז' הרב גרוסברד. במהלך ימי השבעה הגיע באורח מפתיע לבית המשפחה לא אחר ממרן הרב חיים קנייבסקי. כמובן שהוא התקבל בשמחה רבה, אך היא לוותה בפליאה על הביקור הלא צפוי.

הרב קנייבסקי פתר את התמיהה מיד עם התיישבו אל מול האבלים, ובפיו היה סיפור מדהים. וסיפר: "אתם יודעים למה הגעתי לנחם? אביכם היה מפקדי בצבא".

כמובן שגבותיהם של היושבים בחדר הורמו בפליאה. הרב קנייבסקי, סמל החרדיות וצבא? איך זה ייתכן?

ומרן הגר"ח הכה בברזל בעודו חם. "בימי מלחמת השחרור קיבלנו – בני הישיבות – הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה, על פיה כולנו היינו חייבים לצאת ולהגן על גבולות המדינה".

גם בישיבת לומז'ה בה למד הרב קנייבסקי קיבלו את ההודעה וכל בני הישיבה כולל הרב קנייבסקי ואביו של הרב גרוסברד (משגיח ישיבת פוניבז') יצאו אל הקרב בגבול עם מצרים. לא רק שיצאו אל הקרב בחירוף נפש, אלא אפילו בנשק ראוי לא כולם צוידו.

מעביר המעשה סיפר בהתרגשות איך הרב קנייבסקי יישב על הגבעה סמוך לפתח תקווה (אזור שהיה נתון בקרבות כאמור) והיה שקוע בתלמודו כשסביבו שורקים פגזי הצבא העירקי. אך סיפורה של ישיבת לומז'ה אינו היחיד, הציבור החרדי בימי מלחמת השחרור התגייס כולו למערכה, כך בירושלים התגייסו תלמידי ישיבת חברון בחפירת תעלות להגנה מפני הפגזים והציבו שקי חול במקומות אסטרטגים.

רבים אחרים אף התגייסו ממש ופעלו כתף אל כתף בהגנה על ארץ ישראל.