"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (פרק כ"ז פסוק כ)
בפרשת "תצוה", כמו לאורך כל פרשיות בניית המשכן - מופיע פעם אחר פעם, השורש "לקח" בהקשר לתרומות של בני ישראל, לצורך הקמת המשכן וכליו. גם בפרשה הקודמת, בפתיחה למצוות בניית המשכן - אנו מוצאים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (פרק כ"ה). ובעניין זה, תמהים כולם - מדוע "ויקחו" - שמשמעותו שהאדם לוקח לעצמו, ולא "ויתנו" - שמשמעותו שהאדם מעניק לאחר?
אין לומר, שכוונת הכתוב לצוות על הגבאים, שיקחו מהאנשים - בעל כורחם, שהרי באותה נשימה הקפיד הכתוב: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". משמע, רק בנדיבות לב - לא בכפיה.
ה"אבן עזרא" לא רואה בכך שאלה, הוא מבאר שמלת "לקיחה" עם האות למ"ד הבאה אחריה היא כמו - נתינה. וממילא, "ויקחו לי" משמעותה - "שיקח מאתו, ויתן לי" וכן הוא: "קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם" (מלכים א י"ז).
ב"מדרש אגדה" אנו מוצאים: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתיב "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכתם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר: ויקחו לי - משלי". לדברי המדרש, יש פה מסר לאדם - שהוא אינו נותן משלו, אלא למעשה "לוקח" משל ה' - על מנת לתרום למשכן.
על פי העקרון המופיע במדרש,כתב ה"בית הלוי" - רעיון שונה: "עיקר מה שיש לו לאדם בממונו - הוא מה שנותן לצדקה! דגם מי שיש לו ממון הרבה, אין הממון שלו. רק הממון "מונח" אצלו, והוא דומה ממש לחתיכה גדולה הרבה של צוּקר (סוּכּר) המונח בארגז סגור. וזְבוּב אחד גם כן בתיבה, הולך עליו וגם אוכל ממנה כמו שירצה. היוכל הזְבוּב להתפאר - שהוא עשיר, ויש לו הרבה?! אחרי, כי גם הוא סגור, וגם דאין בכחו לטלו כולו לעצמו. כן העשירות לגבי האדם - דהוא רק מונח אצלו ולא שהם שלו, ורק הסך שנותן לצדקה - הוא שלו ממש. וזהו דאיתא במסכת בבא בתרא (דף י"א.) גבי מונבז המלך שבזבז אוצרותיו לצדקה, ואמר - אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי. ונמצא, דהנתינה לצדקה הוא "לקיחה" לעצמו, דרק זה הוא שלו".
בספר "אזנים לתורה" (פרשת ויקהל) מובא מעשה ברבי חיים סולובייציק זצ"ל, שיצא לעיר מינסק - כדי להציל את ישיבת וולוז'ין ששקעה בחובות גדולים. בעיר מינסק, נמצאו שני יהודים גבאי צדקה מופלגים בתורה וביראת שמים, רבי חיים פנה לאחד מהם, וסיפר לו את מטרת בואו. הסכום הדרוש היה גדול, והגבאי אמר שישתדל לגייס את הכסף בתקופה הקרובה. בינתיים, הזמינו להתארח בביתו שלו. כעבור זמן מה שאל רבי חיים את הגבאי - מה נשמע בדבר? וענה לו, שכבר הצליח לגייס מחצית מהסכום. רבי חיים שמח וחזר ללימודו, כעבור חודש שוב שאל - מה נשמע? והודיע לו הגבאי בשמחה, שהצליח לגייס את הסכום כולו. רבי חיים שמח, חזר לוולוז'ין ופרע את חובות הישיבה.
לאחר זמן, הגיעו שני הגבאים מהעיר מינסק, לוולוז'ין - לדין תורה. התובע, היה אחד הגבאים שטען, שהוא וחבירו - הגבאי השני שותפים בכל עסקיהם. והפעם, שנפל לפניהם עסק טוב כזה - להציל את ישיבת וולוז'ין, לא סיפר לו חבירו על כך ושילם את כל הסכום מכיסו הפרטי. והוא תובע ממנו מחצית "העסק" הזה, ומוכן לתת לו חצי מהסכום ששילם. כששמע רבי חיים שלמעשה - אותו גבאי שאירח אותו, שילם את כל הסכום הנדרש - מכיסו הפרטי! שאל אותו: "אם כן, מדוע החזקת אותי בביתך יותר מירח ימים, ולא נתת לי מיד את הכסף הנדרש?" ענה לו הגבאי: "וכי דבר קל הוא, לקחת מהכיס סכום גדול כזה? הרבה עמלתי, כדי לכבוש את תאות הממון שבלב כל אדם - כדי לתת מחצית מן הסכום, אחר כך המשכתי לנהל מלחמה פנימית עד שהחלטתי לתת גם - את המחצית השניה". מעתה מבואר הביטוי: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה" (פרק ל"ה), הקושי העיקרי שניצב בפני האדם הוא - "לקחת מעצמו", על מנת לתת.
המהר"ל בספרו "גור אריה" תמה: מדוע בנתינה זו משלם כל איש - לפי נדיבות לבו? הרי זו אינה חלוקה הוגנת, והיא איננה מהווה "צדק חברתי". כי "לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון - ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני - יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב - הרבה, ואותו שיש לו מעט - מעט".
ומבאר: שמי שיש לו הרבה, והוא קמצן ואינו נותן - אינו נחשב עשיר, שהרי הוא חי בתחושה של "חוסר" - והוא עני! "אבל מי שיש לו לב טוב, ונותן בעין יפה - זהו עשיר!" כיון שהוא נותן לאחרים, זה בגלל תחושת הריבוי שהוא מרגיש. "וכמו שאמרו (אבות ד): איזה עשיר - השמח בחלקו".
על פי זה מובן, מה שאמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי נדבת לבו היא מייצגת את התחושה בה חי האדם - בעושר או במחסור, וכל אחד נותן לפי מה שיש לו, הקמצן - נותן מעט כי הוא חי ב"עוני". והנדבן - נותן הרבה כי הוא חי ב"עושר", וזו החלוקה הנכונה וההוגנת.