זכויות יוצרים - חלק ב'

בין הפוסקים קיימות גישות שונות מדוע אסור ליהנות ממוצר שאיננו מוחשי, ללא רשות היוצר או המפתח. כפי שהוצג בשבוע שעבר עובדת היות היצירה או הפיתוח יישות מופשטת, אין בה בהכרח כדי להיחשב כיישות ללא בעלים או ללא שוויות ממונית.

יש פוסקים אשר אוסרים שימוש בקניין רוחני , מכוח דין זה נהנה וזה חסר. הגמרא (בבא קמא כא.) דנה באדם שפלש לבית חבירו והתגורר בבית ללא רשות בעליו האם הפולש חייב לשלם דמי שכירות.

מסקנת הגמרא כי חובת תשלום דמי השכירות מושפעת מהשאלה האם הבית עמד להשכרה.

במקרה שלא היה בכוונת בעל הדירה להעמיד את הבית להשכרה, אזי בעל הבית אינו יכול לדרוש דמי שכירות על תקופת המגורים שעברה, משום שבעל הדירה לא הפסיד מאומה מפלישת חברו ומשהייתו בבית.

הסיטואציה ההלכתית הזו מוגדרת כזה נהנה וזה אינו חסר. הפולש נהנה ממגורים בחינם ובעל הדירה אינו חסר משום שדירתו לא עמדה להשכרה וממילא לא נגרם לו כל נזק (הפסד דמי שכירות).

יש לציין כי הדיון ההלכתי על חובת התשלום לבעל הדירה, מתקיים במנותק מהשאלה האם הפולש נהג כשורה בכך שהוא התגורר ללא רשות בבית שאינו שלו.

אבל במקרה שהפולש התגורר בבית אשר מיועד להשכרה, אזי ברור כי שהותו בבית מנעה את השכרת הדירה וממילא בעל הבית הפסיד דמי שכירות. לאור זאת הפולש יהיה חייב בפיצוי ותשלום על ימי שהותו בבית.

סיטואציה הלכתית זו מוגדרת כזה נהנה וזה חסר אשר מחייבת את הנהנה לשלם את דמי הנאתו. דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' שסג' סעי' ו').

לאור זאת יש פוסקים אשר סוברים כי שימוש או הנאה מפרי השקעתו של מפתח מוצר שאיננו מוחשי, מחייבת בתשלום מכוח הדין של זה נהנה וזה חסר.

שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קנז') דן במקרה של סוחר אשר ייצר מים מתוקים לשתייה והיה זקוק לקבל אישור ממשרד הבריאות של ורשה. הסוחר מימן ופעל רבות בכדי לקבל את האישור. לאחר קבלת האישור סוחר אחר החל גם הוא לייצר מים מתוקים והדפיס על תוויות הבקבוקים את האישור שהסוחר הראשון קיבל.

בעל שו"ת דברי מלכיאל פסק כי הסוחר השני חייב לשלם לסוחר הראשון על השימוש ברישיון. סיבת החיוב היא מטעם זה נהנה וזה חסר. אומנם קיום הרישיון הוא קניין רוחני משום שהסכמת משרד הבריאות היא לא מוצר מוחשי, אבל הנאה עקיפה מהנפקת הרישיון מחייבת את העושה בה שימוש.

לפי גישה זו אומנם ניתן לחייב את המשתמש בתשלום, אך לכאורה לא ניתן למנוע ממנו לחקות את המוצר או לעשות שימוש ברישיון, משום שהשני מפיק פירות באופן עקיף ולא נהנה ממוצר מוחשי של הסוחר הראשון.

גישה נוספת טוענת כי יש לאסור שימוש בקניין רוחני ללא רשות המפתח או היוצר, מכוח הדין של היורד לאומנות חבירו.

בכמה מקומות בש"ס מצינו דינים שעוסקים בהסדרת התחרות העסקית. הגמרא (בבא בתרא כא: ) אומרת שדייג אשר פרש רשתות דייג באזור מסוים, באפשרותו למנוע מאחרים לדוג באזור פעילותו (למרות שהדייג פועל באזור המוגדר הפקר כגון בים אשר שייך לכלל הציבור עי' תוס' ד"ה מרחיקין מצודת הדג)

כמו כן במקרים ובתנאים מסוימים ( כמבואר בגמ' ב"ב כא: קידושין נט. ובשו"ע חו"מ סי' קנו') אומן שעוסק לפרנסתו בתחום אומנותו יכול למנוע מאומן אחר, אשר אינו מתגורר בעיר לקיים פעילות עסקית שיש בה כדי ליצור תחרות ופגיעה ברמת ההשתכרות שלו.

לאור זאת יש הטוענים כי שימוש ללא תשלום בקניין רוחני היא פגיעה בפרנסת היוצר וממילא יש לאסור אותה מכוח דין יורד לאומנות חבירו.

הרמ"א (בשו"ת סי' י' ) אסר לקנות את מהדורת ספרי הרמב"ם שהדפיס מתחרה של המהר"ם פדובה, אשר התפרנס מהדפסת והפצת ספרי הרמב"ם. הטיעון לאיסור התבסס על דין היורד לאומנות חבירו וכפי שבואר לעיל.

אומנם לא כל הפוסקים מסכימים שדין יורד לאומנות חבירו אכן יכול לאסור באופן מוחלט את השימוש בקניין רוחני וזכויות יוצרים.

בשו"ת פרשת מרדכי (חו"מ סי' ז') הקשה על גישה זו, משום שהזכות להגביל תחרות עסקית, בדרך כלל תלויה במיקום גיאוגרפי, לכן בן עיר פעמים שהוא יכול לעכב על בן עיר אחרת מלהתחרות בו וכן בן מבוי יכול למנוע ממי שאינו מתגורר במבוי לקיים פעילות עסקית מתחרה.

לאור זאת מתעורר קושי, כיצד ניתן להגדיר בזכויות יוצרים תחום גיאוגרפי. קניין רוחני במהותו הוא מושג מפושט המנסה ליצור זכות וקניין בכל מקום בעולם.

אומנם יש אשר רוצים לטעון כי ביחס לקניין רוחני, כל העולם מוגדר כביכול כעיר אחת וממילא יש איסור לפגוע בפרנסת היוצר, אך אם נקבל טיעון זה יוכלו המתחרים לטעון כי גם הם גרים באותה העיר וממילא מותר להם להתחרות ולקיים פעילות עסקית מקבילה .

בעז"ה בשבוע הבא יוצג דיון בגישות הלכתיות נוספות וכן גישות המתייחסות לשימוש בקניין רוחני לאור היבטים מוסריים כגון הציווי של ואהבת לרעך כמוך.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות stern1416@gmail.com