לאדם יש נטייה לחקות אחר המוכר והידוע. חלק גדול ממה שאנחנו מכירים כאופיו של האדם, ניבנה ברובו כחקיינות למה שהוא רואה, שומע ומפנים מסביבתו, ובעיקר בימים בהם חי אצל הוריו ונשא אליהם עיניים. ההורים הם המשפיעים העיקריים על עיצוב אישיותו, שכן הוא רואה בהם את הדמויות המרכזיות בחייו, הוא רוחש להם אמון, הוא כמה לקבל מהם הדרכה והנחיה. התוצאה הטבעית היא שבדרך כלל, דברים החשובים להורים חשובים אצל הילדים. הדברים באים לידי ביטוי מהדברים המרכזיים בחיים ועד השוליים שבהם.
אנחנו מבחינים שילדים שחיים בבית שמקפיד למשל על סדר ועל ניקיון, על פי רוב ידרשו גם משותפיהם למשפחה להקפיד על הניקיון ועל הסדר. וכך זה עשוי לחלחל מדור לדור.
אם הכסף היה מרכז החיים במשפחת המוצא בה גדלו, זאת תהיה על פי רוב מגמת חייהם של הילדים, בבית שהם יבנו. לעומת זאת אם תורה ויראת שמים הייתה המגמה, גדל הסיכוי שזו גם תהיה מגמת הילדים. אם כי כמובן, כאן צריך הרבה סייעתא דשמיא, שהרי קל מאד להביא את האדם להחשיב מאד את הכסף, וקשה יותר להביא אותו להחשיב את התורה. אבל בכל זאת, להרגלים מהימים הצעירים נודעת חשיבות רבה, גם בתחום זה.
בדומה לכך, אנחנו מבחינים בחיקוי ההורים בהתנהלות האישית, למשל בנושא של שליטה עצמית, ובתוך זה, בהתאפקות מול התפרצויות.
ילד שגדל בבית שבו ההורים בעלי רמת כעס והתפרצות גבוהה, מהירי חימה, או מה שקוראים בלשון העם בעלי "פתיל קצר", סביר מאד שגם הוא ימשיך בדרך זו, ויגלה נטייה להגיב על כל דבר שמקומם אותו במהירות, בחריפות, ובלא מחשבה רבה ומעמיקה. כי זה ההרגל וזה המראה שעמד לנגד עיניו בשנים הקובעות, בהם עוצבו אישיותו ואופי התנהגותו. את המודל הזה הוא מחקה. מגמה זו של נטיה לתגובות מהירות מדי, וקושי באיפוק ושליטה עצמית, פועלות על האדם לא רק בנושא כעס, אלא גם בכל חייו, כמו בהחלטות מהירות ופזיזות, בנושאים בעלי משמעות בחייהם.
הכול מהיר בחייו. הוא נוטה לקבל את ההחלטות ללא שיקול דעת מקיף, ומבלי שישתדל לראות את התמונה כולה, ולהביא בחשבון את כל ההיבטים הנוגעים להחלטה. לאחר מכן, הוא גם נוטה לעיתים לחרטה, כמובן מהירה. זה קורה גם באמירת דברים שאין צריך לומר אותם, כמו בנושאים כלכליים רבי משמעות לעתיד, כולל החלטות מרכזיות בחיים, כמו קניית דירה, מקום מגורים, החלטה על נישואין, צריכת מאכלים שאין מן הנכון לצרוך, הצטרפות לקבוצות אלה ואחרות ולאחר מכן עזיבתן. והדברים מוכרים, כל אחד מאתנו פגש את התופעה, אם לא אצל עצמו, הרי בחוג מכריו.
התוצאה היא, שמההתנהגות הבלתי נכונה הזאת לא סובלת רק הסביבה של אותו אדם שנוטה לכך, אלא בעיקר הוא עצמו. בעיקר משום שהוא משלם מחיר אישי על התפרצויות שנתפס להן, ועל החלטות פזיזות שקיבל, ולעיתים תוך כדי דיבור כבר נסוג בהם, ולא רק בתוצאות הפרקטיות, אלא גם הנפשיות, ברגשות האישיים שאופפים את אותו אדם: לא אחת ההחלטות ה"זריזות" שלו - ולעיתים מהירות החימה- משאירות אותו עצמו מלא מבוכה וכעס עצמי, והדבר פוגע בדימוי העצמי שלו ומכאיב לו ולמרות שלעולם לא יודה בכך, גם לא לעצמו, "לב יודע מרת נפשו".
הילדים רואים הכל.
נזק קשה שנילווה ל"תכונת הפתיל הקצר", הוא כאמור ההשפעה על הילדים. הילד, על אף היותו עדיין רך מאד בשנים, ועל פניו לא בוגר ולא בשל, מגלה בכל הקשור להוריו, הרבה יותר ממה שאנחנו סבורים. הוא גם מכיר אותם לעומק. הוא עשוי לראות בהוריו התנהגויות בלתי מאופקות, שההורים עצמם כלל אינם מודעים להם. זה יכול להיות לאו דווקא בהתפרצויות, או בהחלטות פזיזות, אלא גם באכילה מהירה, באמירת מילה בוטה כלפי אנשים מחוג, חסידות, או עדה אחרת, ללא סיבה ערכית שמצדיקה זאת.
הילד מפנים הכל, וגם מעבד נכון את הנתונים. לא פעם הוא גם שומע איך האב קצר הרוח מטבעו, מגיב כלפי האם בחריפות, שאין מאחוריה ריב, אלא צורת ביטוי. או במקרה אחר, האם מגיבה כלפי האב בחוסר סבלנות או זעם. לעיתים זה קורה, כאשר על הפרק נושאים פעוטים וחסרי חשיבות, אך בשל ההתנהלות וחוסר הסבלנות שנטועים בנפשם של בני הזוג, מיד באה תגובה שלא הייתה צריכה להישמע. לעיתים התגובות באות במישרין כלפי הילד עצמו .
זה יכול להיות כאשר ההורים מסיקים מסקנות מהירות מקטעי מידע על התנהגותו, זאת מבלי להאזין מספיק וללמוד את הנושא לכל צדדיו. זה יכול להיות למשל, כאשר הוא מבקש כי יקנו עבורו דבר מה שנראה לו חשוב, והבקשה מתקבלת בסירוב בוטה, ללא שהעניקו לו תחושה שהאזינו ושקלו את הדברים.
לעיתים האשימו אותו בדבר שהוא כלל לא אשם בו, או הטיחו בו האשמות על דבר שכלל לא עשה. לעיתים ביקש לשוחח עם האבא או האמא, ואלה הגיבו בזעם לא מוצדק, ובקולניות: "לא עכשיו, אל תפריע אתה לא רואה שאתה מפריע לי", והבן אכן מבחין כי הוא מפריע לאבא לקרוא עיתון...
התנהגות זו של ההורים, שהוא רואה אותם יום יום ובשלבים מסויימים של חייו רגע רגע, גורמת לילד לקלוט את חוסר ההתאפקות, להפנים אותה, וגם ליישם אותה. לפעמים משום שהוא רואה בהתנהגות ההורים היתר גורף להתנהל כך, שהרי הדמות המרכזית בחייו, שהוא כה מכבד עושה זאת, ומעשה אבות סימן לבנים.
לעומת כל ההתנהגויות האלה, בן המבחין בהתנהגות הוריו, או לפחות באחד מהם, מידה ראויה של איפוק או ישוב דעת, גדל משמעותית הסיכוי שיחקה את התנהגותם, וכאשר יעמוד ברשות עצמו, יתבגר ויתנהל בחברה שבה הוא חי, או יקים משפחה משלו, יעתיק גם לכאן את מה שחווה והפנים בתוך הבית בו גדל, במודע וברובו הגדול בלא מודע.
כאשר הרגיזו את אחד מהוריו, והוא בכל זאת גילה מידה מרשימה של איפוק והתגבר על מידותיו, ולא הגיב על הפרובוקציה, זה לא רק דבר ראוי כלפי שמיא וכלפי עצמו, זה עשוי להניב פירות חשובים בחינוך הילדים. שכן החינוך העיקרי הוא לא מה שאנחנו אומרים לילדים, אלא מה שאנחנו מעבירים להם על ידי התנהגותנו, ומה ש"עובר באוויר". בן המבחין שגם, כאשר העוגה המאוד טעימה שאמא אפתה מונחת על השולחן, והיא מדיפה ריחות מבטיחים, ההורים אינם נוטלים ממנה עוד ועוד, אלא בכמות סבירה, עשוי לסגל לעצמו אורחות חיים של שליטה עצמית בתחום צריכת המזון.
העברת המסר בלי מילים מקיפה למעשה את כל תחומי החיים. כאשר האמא נוטה להגיב ברחיפות על משהו שמתרחש לא לפי התיכנון שלה, בנה ובתה הקטנים עוקבים בעיניים מלאות עניין, ומפנימים כי זו הדרך. כאשר היא "נורא כועסת", ונותנת להרגיש זאת, אחרי שמישהו עקף אותה בתור במכולת או במקום אחר, הילדים רושמים לפניהם כי תור זה דבר חשוב מאד, ושווה כעס. ובעיקר "רושמים לפניהם", שכעס רועם והשתלחות הוא דבר לגיטימי וקביל. התוצאה תהיה שגם הם ינסו להשיג דברים בכוח הזרוע של הכעס.
גם כאשר האמא או האבא נתקלו בתגובה ביקורתית על התנהלותם הכעסנית ואולי גם הכוחנית, והסביבה העירה הערות, אולי אפילו הערות קשות, הם אומנם נעלבו למען הוריהם, האבא או האמא, ולכן הם יהפכו לכעוסים על כל העולם שפוגע בהורים היקרים להם מכל, אבל מה שישאר להם כנחלה מאותה תקרית, יהיה החיקוי. גם אם ירגישו מבוכה מהתנהלות ההורים, הרי ברוב המקרים הם יחקו אותה ויהיו תלמידים נאמנים להוריהם. גם כאשר יתבגרו ואף יזקינו, צורת ההתנהלות של ההורים תדבק בהם, על אף שבמודע הבינו כי הדבר אינו מועיל ואינו מביא כבוד.
באשר לאמהות, יש להוסיף, כי אצל נשים, ההתפרצויות אינן נובעות מכעס, אלא זה בשבילן דרך להביע את הזעקה: "קשה לי", אבל הילדים עשויים לתרגם זאת כחוסר איפוק.
כאשר האמא או האבא הולכים אחרי ליבם, וקונים את מה שקורץ להם. גם את זה מזהה הילד, הוא חש שהוריו אינם עושים שיקול דעת, ומבזבזים את כספם. ולהיפך כאשר ההורים מקמצים יותר מדי על הכסף וחוסכים במקום שבו היה צריך מעט לפזר, הילד מבין שהקמצנות היא המידה הראויה, והיא מחלחלת וחודרת אליו, גם אם ההורים לא יודעים זאת, וגם אם הוא עצמו אינו יודע זאת זה חודר אליו מבעד לפתח האחורי, שם הוא אינו מציב "שמירה".
כך שהנזק מהבזבזנות מצד אחד, ומהחסכנות הקיצונית מצד שני הוא כפול, מצד אחד מבזבזים את הכסף –או חוסכים אותו במקום שלא היה צריך לחסוך- ומצד שני מעבירים לילדים הרכים את המסר שלא היה צריך להעביר, מה שנקרא "קלתה בכפליים". והכל כי אנחנו לא מודעים לעובדה שיש עלינו "שמירה מעולה" של שומרים קטנים, שעוקבים אחרי צעדינו ולומדים מהם בחריצות של תלמידים שקדנים.
יש גם מקרים אחרים, כאשר הילדים בשלב כלשהו לומדים מההורים מה לא לעשות. אבל זה לא המקרה הקלאסי. רוב בני האדם נוטים לחקות את מעשי הוריהם, ועושים זאת בקפדנות. ומכאן שמעשי האבות –והאמהות- אכן סימן לבנים.
הרב שמחה כהן, מחבר הספרים "הבית היהודי" ו"תקשורת קהל ויחיד" - מלמד השקפה יהודית בחיי הנישואין בתכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז י.נ.ר