מלחמת יום כיפור

בעיצומו של יום הכיפורים התשל"ד (6 באוקטובר 1973), החלו צבאות סוריה ומצרים במתקפה משולבת מצפון ודרום על מדינת ישראל. למרות ההתרעות, ייזום המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיע את אגף המודיעין של צה"ל, שלא צפה את עוצמת המתקפה ואת צורת הלחימה בה נקטו מדינות ערב. צה"ל נתפס לא מוכן, ותוצאות המלחמה שנמשכה תשעה עשר יום היו קשות.

הכישלון הצבאי במלחמת ששת הימים זיעזע את העולם הערבי כולו. בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל, הכישלונות המהדהדים פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, ובפרט במצרים שהובסה במלחמת העצמאות, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. הניסיונות המדיניים של מדינות ערב לקבל לידיהן חזרה את השטחים שאיבדו לא צלחו הביאו אותן למסקנה כי רק מלחמה כוללת תשיב להן את כבודן האבוד ואת השטחים שנכבשו על ידי ישראל.

בניגוד למיתוס לפיו במלחמת העצמאות הייתה מדינת ישראל בבחינת 'מעטים מול רבים' (ששת צבאות ערב), במלחמת יום הכיפורים עמדה ישראל בנחיתות מספרית קשה אל מול צבאות מצרים וסוריה שהתעצמו מאוד, כאשר אל מול 350 אלף חיילי צה"ל עמדו 800 אלף חייל סוריה ומצרים. לשם השוואה במלחמת העצמאות הכוח הלוחם של צה"ל מנה קרוב למאה אלף איש, אל מול 70 אלף של ששת צבאות ערב.

בנקודת פתיחה זו, עם נחיתות מספרית גם בכוח הלוחם וגם בכמות הטנקים והמטוסים החל צה"ל המופתע את מלחמת יום הכיפורים. קו 'בר לב' על גדות תעלת סואץ בעומק חצי האי סיני, היה הבלם העיקרי מפני פלישה מצרית לישראל. ביום הכיפורים תשל"ד היה הקו מאויש רק בחלקו, ומתוך 30 מעוזים, רק 14 היו מאוישים בכחמש מאות חיילי צה"ל.

רק מספר שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר על גיוס מילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של משה דיין. מאיר נענתה לבקשתו של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסנג'ר שלא להנחית מכה מקדימה על המצרים.

בשעה 13:55 ביום הכיפורים תשל"ד, פתחו הכוחות המצרים והסורים במתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל. מהלך התקיפה הראשון כלל תקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של 750 גיחות במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה של צה"ל. למרות זאת, למרבה הנס, הנזק שהסבו גיחות אלו היה קטן יחסית. למרות המתקפה רבת העוצמה, מפקדי צה"ל לא עיכלו את העובדה כי הכוחות המצרים והסורים מבקשים לפתוח מלחמה כוללת והמשיכו להיערך ל'יום קרב'.

ביום ה-12 באוקטובר, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, כוחות צה"ל בצפון הצליחו לדחוק את הסורים מעבר לקו הסגול (קו הגבול שנוצר עם ניצחונות צה"ל במלחמת ששת הימים), אך בדרום המצרים הסבו לצה"ל אבדות קשות בנפש ובציוד. ישראל נזקקה בדחיפות לסיוע בטחוני אמריקני, אך זה בושש מלהגיע, לאחר שהאמריקאים דרשו מישראל לחתור להפסקת אש. מדינת ישראל עמדה בשעות ההם של המלחמה בפני סכנה ממשית לתבוסה.

לאחר שהמצרים סרבו מצידם להפסקת אש עם ישראל, הכריע הממשל האמריקאי על "הרכבת האוורית", בה הועברו לישראל משלוחי נשק בכמויות גדולות, כדי להבהיר לסובייטים ולשאר העולם כי נשק סובייטי שסופק על ידי ברית המועצות למצרים לא ישפיע על תוצאות המלחמה.

הנשק האטומי נכנס למשוואה

החל מה-17 באוקטובר, בעקבות הסיוע האמריקאי החל שינוי חד לטובת ישראל. יום לפני כן, איים נשיא מצרים אנואר סאדאת, כי במידה וישראל תפציץ ערים מצריות מצרים תפציץ אף היא ערים מצריות בטילים. יובל נאמן, שהיה אחראי על הקשר עם ארצות הברית טען שנים אחר כך, כי אכן צילום הראה סוללות טילי סקאד ככל הנראה חמושים בראשי נפץ גרעיניים. בתגובה לכך פרשה ישראל סוללות טילי יריחו (טילים המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים) לא מוסוות.

זו לא הייתה הפעם היחידה בה היה נשק גרעיני עורב במלחמת יום הכיפורים, וביום ה-24 לאוקטובר, יומיים לפני סיום המלחמה, הגיע המתח לשיא כאשר נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב שלח מכתב מאיים לנשיא ארצות הברית, שהגיע יחד עם תגבור הפריסה הגרעינית הסוביטית בים התיכון.

בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר ובצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. עם זאת, ארצות הברית מנעה מישראל לקצור את פירות הניצחון בחזית המצרית, כאשר הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה, ובכך מנעה מישראל ניצחון מזהיר וממצרים תבוסה מחפירה‏‏

בעקבות המחדל המודיעיני והאבדות הקשות שספג צה"ל עם תחילת המערכה, הוקמה וועדת אגרנט והרמטכ"ל, דוד אלעזר, למרות שלא היה שותף למחדל, התפטר. למלחמה היו השפעות פוליטיות רחבות, והיא סללה את הדרך להסכם השלום עם המצרים ול"מהפך" ב-1977 במסגרתו הפך הליכוד למפלגת שלטון לראשונה בתולדותיו.