פרידה מהשר שלי

הילדים שלי היו קוראים לו "השר אויירבך".

אורי אורבך אהב את עם ישראל ואת תורת ישראל (כן, כן) וכשילדיי הגיעו לביקור בסוכתו, האזין להם בקשב רב לדבר התורה שאמרו ושיבח אותם.

היה איש משפחה למופת ואני בוכה על הסבא המקסים שיכל להיות לנכדיו שטרם נולדו.

ההומור והשנינות שלו תמיד נשזרו בדבריו, פעם באחד הכנסים במשרד אמר לנו: "תוחלת החיים של הנשים ארוכה מזו של הגברים, אך מה זה שווה בלעדינו הגברים?..".

השר אורבך לקח משרד קטן ואפור וצבע אותו בצבעים של תקוה ושל פרויקטים מקסימים כמו "שלישי בשלייקס?" (שאת הרעיון שאב מבתו המוכשרת תמר באחת מסעודות השבת).

תמיד ביקש לעשות מעשים טובים ופשוטים.

בזמן "צוק איתן" גייס את כל עובדי המשרד להתקשר לקשישים בדרום, לדרוש בשלומם ולבדוק אם זקוקים לעזרה.

אמש, בלוויה העצובה, ספד לו, לבקשתו, ידידו הנשיא ראובן ריבלין. רובי ידוע ברגישותו ובליבו הרחום. (אורבך היה אומר שרובי רבלין כל כך ציוני ורגיש שאפילו בחזרות הגנרליות לטקס יום העצמאות הוא בוכה).

וכך אמר: "אורי הטוב, הצנוע, אורי ההגון, ישר הדרך, אני עומד ושואל איפה אורי שיגיע עם הבדיחה הטובה, עם החיוך שובה הלב??".

כשאלחנן היה חולה הבאתי אותו למשרד לכמה שעות, מתוך נימוס נכנס לברך בבוקר טוב את השר, וכשיצא סיפר לי ש"השר אויירבך שיחק איתי במלחמת סוכריות..".

כזה היה השר שלי, אורי אויירבך.

יהי זכרו ברוך.