אלפי בני אדם ליוו הערב (שני) למנוחות את השר אורי אורבך ז"ל, שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה. בטקס ממלכתי שנערך בבית העלמין במודיעין, ספדו לו נשיא המדינה וראש הממשלה.
הנשיא ראובן ריבלין סיפר כי בחול המועד סוכות האחרון, בעת עריכת יום פתוח בבית הנשיא, "אנשי בית הנשיא מצאו אותך בהמון. 'באתי לראות את הנשיא', אמרת להם, ואז המשכת באותה ענווה אורי אורבכית: 'אני לא רוצה להטריח, אם יש לנשיא זמן אני אשמח להיכנס אליו'".
"כמה קשה לי לומר עכשיו על מי שהיית. אורי הטוב, הצנוע, שלא נהנה ממעמד, ההגון, ישר הדרך" אמר הנשיא, "אורי, אני כותב לך בעין דומעת ולב שבור. אחרי שחלית, לפני שנתיים וחצי, הודיעו לך הרופאים שאורך החיים שלך הוא בין שלוש לחמש שנים. אז ביקשת, 'אם הרע לי מכל יקרה אני רוצה שרובי יספיד אותי'. מצטער אורי, אבל ברגע האמת אני לא מוצא את המילים. כמה אתה חסר לי גם ברגעים האלה. איפה אורי שיגיע עם הבדיחה הטובה והחיוך שובה הלב".
ריבלין הוסיף, "יש כאלה שמפלסים את דרכם בכוח ועוצמה, אבל אתה חדרת ללב שלנו בחיוך וענווה. איך נפרדים מאורי כזה? היה בו עומק, תבונה, חדות, קורטוב של ציניות והומור. נדמה לי שפשוט לא האמינו שימני יכול להיות עם חוש הומור כל כך נפלא. לא היססת להשמיע את קולך גם למגינת ליבם של רבים שנחשבים חברינו".
ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד גם הוא לאורבך: "רק לפני כמה שעות עמדנו ליד מיטתו של אורי וחזרתי על התפילה שפתחתי בה את ישיבת הממשלה בבוקר - שאלוהים ייתן כוח לחברינו שנאבק על חייו, ועכשיו הוא איננו. אני מבקש לומר לך, מיכל, לכם בני המשפחה - כאבכם כאבנו, יגונכם יגוננו. כי אורי, כפי שאמר הנשיא, היה אדם כל כך אהוב, מוכשר ואהוב, כובש לבבות שהקרין אור גדול על כל הסובבים אותו.
"סופר, עיתונאי, איש רוח, אבל כפי שאני גיליתי ואת זה לא ידעתי, איש מעש. את זה הוא במיוחד הסתיר, אבל זה נתגלה לי בתפקידו האחרון, ועל כן חסרונו יורגש מכל הטעמים הללו ליד שולחן הממשלה, בוודאי לי אישית ואני בטוח שהוא יחסר לכל אזרחי ישראל.
"לאורי אכן הייתה תכונה מופלאה להתחבב על הבריות, לא בדרך זולה, לא בדרך של התחנפות, לא בדרך של התחסדות אלא דווקא בגלל התכונה המיוחדת שלו והסגולה המיוחדת שלו לקרב רחוקים, למוסס חומות, לגשר בין קצוות. אורי תמיד עשה זאת בנועם הליכות, באדיבות, לפעמים באדיבות עוקצנית. אבל האדיבות תמיד גברה על העוקץ, עם הרבה שכל ישר, בעיקר עם הומור משובח.
"ההומור היה סוד כוחו. אורי חייך הרבה כמאמר הביטוי "מתחת לשפם", גם מעליו. אני הייתי קורא לו "השר השנון". בישיבות הממשלה הייתי אומר "מה יש לשר השנון לומר"? אבל חרף שנינותו לא הייתה בו טיפת רוע ואני לא הכרתי אדם שהכיר את אורי שלא אהב אותו. במובנים רבים הוא היה פורץ דרך, ראשית בעבודתו גם בכתיבה וגם בתקשורת, אורי קרא לזה "ללמד בני יהודה קשת". הוא סימן את הדרך לרבים מבני הציונות הדתית שפסעו בעקבותיו אל תוך שדות התקשורת והפרו אותה בכישרונם. הוא עצמו ידע לדקדק בעטו ובמיקרופון שמולו ולפעמים גם לדקור בעדינות את אנשי השוליים שמקצינים את השיח הציבורי מעבר למותר.
"אורי הוכיח שאין כל בעיה לחבר בין יהדות לישראליות, בין ציונות לדמוקרטיה. פעם הוא כתב "למה לנצח את המדינה אם אפשר להצטרף אליה ולהשתתף בניווטה בדרכי שלום ושותפות?". גם לכנסת וגם לישיבות הממשלה הוא הביא איתו רוח שלא תמיד מצויה במחוזותינו. הפוליטיקה שלו לא הייתה פוליטיקה של גידופים, הוא דגל בסובלנות, גם אם בביקורתיות, במתן כבוד לזולת. "אל תחפשו בכוח פגמים באחר" יעץ לנו ו"אל תלבינו פני אדם ברבים". זה לא אומר שלא הייתה לו ציניות, היא הייתה כלי נשק בידיו, אבל לא נשק שהורג אלא נשק הגנה שמפוגג מתחים ומעמיד מתלהמים במקומם.
"ועוד תכונה אחת שאפיינה אותו - הוא ידע לדבר בגובה העיניים לבני כל הגילאים. ספריו ריתקו את הילדים, מאמריו ושידוריו את המבוגרים. אני חושב שמסיבה זו הוא פרח כל כך במשרד לאזרחים ותיקים - הוא הוכיח שגם משרד ממשלתי קטן הוא אתגר ושדה פורה למי שמאמין בגדול. והוא היה חדור בתחושת שליחות, חדור בזה. הוא פעל שם, הוא עשה שם, הוא באמת האמין ב"אל תשליכני לעת זקנה", נתן לזה ביטוי מעשי ומוחשי, התמסר כל כולו להעצמת זכויותיהם ורווחתם של הגימלאים.
"הוא ביקש לשפר את איכות החיים ואת רמת החיים שלהם - ישראלים ותיקים, ניצולי שואה, עולים חדשים. אני חייב להדגיש שגם ברוב תקופת מחלתו הוא הקפיד להגיע לישיבות הממשלה. הוא לא תמיד דיבר, הוא היה מחכה לסוף הדיון לבקש את רשות הדיבור, לא דיבר הרבה, אבל כשהשמיע את דעתו דבריו היו ענייניים ומדויקים.
"הוא קיים את הכלל שאבי ז"ל יעץ לי, לאנשי ציבור מאוד קשה לקיים את הכלל הזה, הוא אמר "או שתגיד דבר חדש או שתגיד דבר ישן בדרך חדשה". אורי אורבך קיים את הכלל הזה תמיד. לא שמעתי אותו אומר משהו שבלוני, אני לא חושב ששמעתי אותו אומר משהו לא מקורי. תמיד היה איזה זיק של חידוש, של מחשבה ייחודית לו שהוא ביטא בדבריו.
"למשפחת אורבך היקרים, בזמנו אורי סיפר בגילוי לב איך הוא כתב "חששתי שאיעלם עם המעבר מעולם התקשורת לעולם הפוליטי". ואז הוא הוסיף "לשמחתי, התבדיתי ופרחתי בשדה העשייה הציבורית". אורי לא ייעלם גם כעת. דמותו חקוקה בלבנו ותישאר שם, מילותיו יוסיפו להדהד וליצור קשרים של סובלנות בתוכנו. תרומתו הציבורית תמשיך להאיר את עשייתנו. חברינו היקר, ידידנו האהוב, יהי זכרך ברוך. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים".