בפרשתנו עבודת ה' עוברת מהפכה של ממש. כאן נעוצה נקודת מפנה היסטורית באופייה של חובות הלבבות והמעשים. עד מתן תורה, על כל אדם השואף אל הקרבה לקב"ה, היה לחתור בלבו, ולחצוב במצפונו, את המסילה העולה בית א-ל. מעצמו היה עליו לבנות את עבודת חייו שתרומם את ישותו אל רום המעלות הרוחניות. ולפי עומק הבנתו, ורוחב דעתו היה זוכה לדעת את קונו, ולדבוק בהליכותיו בדרכי הבורא. כמובן ששבע מצוות בני נוח היו לו לשלבי הסולם הראשוניים. אך בכדי לנסוק אל מעלת צלם אנוש, אדם הדומה לאלוקיו. היה חייב לסלול בעצמו - מעצמו דרך חיים שתטהר אותו מהמגונה והשפל, ותחבר אותו אל הטוב הישר והמרומם, עד שיזכה ויתקדש בקדושה של מעלה.
אך, כמספר בני האדם, כך היו מספר דרכי עבודת ה'. שכבר אמרו חכמים, כשם שאין פרצופיהן שווים אין דעתם שווה. ואם אין דעתם שווה, אזי גם אין לבבותיהם שווים. וכשאין דעתם ולבבותיהם שווים, נמצאים הם סוללים מעלות וערוצים רבים, שונים ומשונים, לכבישת צלם האנוש, ולהשגת קרבת ה'.
באחת, על כל אלו היו לדמום. ההקשבה וההאזנה מעתה מכוונת לא רק פנימה - אל מעיין הלב הכמהה לקרבת ה'. אלא גם חוצה – לקול ה' חוצב להבות בהר סיני. משם יוצאת תורה, משם יש לשאוב את מקור ההשראה, וגם משם תוצאות חיי המעשה – הוראות מעשיות ללבבות ולמעשים.
יש בכך הקלה עצומה, שוב האדם היהודי לא יאבד לשווא בנבכי רעיונותיו, ובחדרי לבבו. יש לו מסלול מואר ונהיר. שאותו הנהיר לו בורא עולמים. בהנתן התורה – הוצבו רמ"ח מצוות עשה מזה, ושס"ה מצוות לא תעשה מזה, לעמוד ולשמרו בנתיב החיים האמיתי והמוחלט.
אך יחד עם ההקלה האמורה, מתלווה גם קושי חדש. אותה נפש הומייה, אותו מעיין מפעפע שתר וחיפש אחד את דרך הישר. עדיין חש הוא את תחושותיו, ועדיין שופט את בחירותיו בהתאם לתודעתו ובינתו הפנימית האישית.
למרות שתורתנו תורת חיים היא שקדמה לעולם, ובה הסתכל נותן התורה וברא ממנה את העולם. כך שלבנו ותודעתנו משתלשלים הם ממקור עליון זך. ובחיבור אל התורה שכביכול חיצונית היא לנו – אנו למעשה חוברים אל סף תודעה עמוק ופנימי לנו - עד מאוד.
למרות זאת עדיין ישנו קושי, בכך שהיהודי מצוי עומד בין הקולות והלפידים שבהר סיני, לבין הקולות האילמים הבוקעים מלבבו. ותפקידו אם כן הוא, לסנכרן בין הקולות. עליו לשלב את קולות ליבו עם קולות הר סיני, לכדי קול אחד שיוביל אותו במעלה חייו. עד שהחוויה והתחושה האנושית האישית שלו, תהיה זהה לחלוטין עם הרצוי וה'לא רצוי' על פי התורה.
זהו למעשה תמצית סוד הרעיון של הקדמת ישראל את נעשה לנשמע. בראשונה קיבלו עליהם ישראל את מרות תורת החיים החיצונית להם, וראו עצמם מחויבים אליה באופן מוחלט. יחד עם זאת, הם הבינו, שעליהם גם לשמוע – להפנים – לחבר – להזדהות, בתוכיות לבבם ותבונתם האנושית עם תכני התורה – לאחד את קולותיהם הפנימיים עם קול ה' מהר סיני.
כעת נבין גם את הנחיצות של אותה אחדות מופלאה ונדירה שקדמה למתן התורה.
אין, ולא הייתה בעולם מריבה או מחלוקת בין אדם לרעהו, שלא נבעה מהבדל בגישה כלפי ערך כזה או אחר. אדם אחד סבור שהממון מגיע לו, והשני חושב ההפך. האחד חש שנעשה לו עוול, והשני אינו חש כך, וכדו'. נמצא שמדד הערכים שונה אצל זה מזה. זה חושב שהדין היושר והצדק מחייבים שהממון יהיה לו, או שבעל ריבו יקבל את עונשו, וכדו'. ואילו חברו סבור שהדין היושר והצדק מחייבים דווקא להפך. נמצא שהם חלוקים סביב ערכים והנהגות. אלו הם פני כל החברה האנושית. אין תפיסת המוסר של זה, כתפיסתו של זה. ובהכרח שיבואו הם לידי מחלוקת ומריבה.
אך פעם אחת ויחידה, באומה האחת והיחידה. העם כולו ללא יוצא מן הכלל היה מאוחד לגמרי - כאיש אחד בלב אחד. באותו רגע נורא הוד כולם היו סוברים באותה דעה, וחשים את אותה תחושה כלפי כל סולם הערכים. ובאותו הרגע, תורת החיים הפרטית של כל אחד ואחד מהאומה, הפכה להיות אחידה אצל כולם, ובכך היא הפכה להיות תורת חיים ציבורית - כללית.
כך, ואך ורק כך. יכל עם ישראל לעבור מהמחויבות אל אמת מידה פנימית – חציבת דרך החיים האישית המונעת מתבונת הדעת, והמיית הלב האישי של כל אחד ואחד. למחויבות אל תורת ה' שהופיעה בהר סיני – מחוץ ללבותיהם ותבונתם. כשלב כולם אחד – היחס של כולם אל דרכי הטוב והרע, האמת והשקר - אחיד לחלוטין. אזי תורת לבבם היא אחת ומשותפת לכולם, ואז הוא הרגע הנכון והראוי לבצע את אותה הצרחה וסנכרון בין הקולות הפנימיים, לאלו שעדיין חיצוניים. אז העם כמקשה אחת התחבר לערכים שמהווים את המקור לערכיו האישיים הפנימיים. ומאז ולנצח בברית עולם, הפנים העם היהודי את האיחוד האידיאלי שעליו לחתור איליו ולדבוק בו, בכדי שמי התורה יחלחלו באמת לתוככי לבו, ומעיין לבו יפרוץ את סכריו יעלה ויפעפע, וירווה את חייו. וכך יתמזגו מי החוץ והפנים, לנהר שוצף המעלה את האדם לפסגת שמי אנושיותו הבחירית.
אחרי המילים הגדולות, והמלל הגבוה, נתבונן אנו בחיינו הממשיים. כשאנו לא 'כאיש אחד בלב אחד' – אלא – 'כאנשים רבים בלבבות רבים'. אנו מוצאים שיש לנו בתוכנו תורות ואידאולוגיות רבות. זה נלחם עבור ההשקפה שלו, וזה עבור האמונה שלו. שוב אין חיבור בין תורת הלב, לתורת ה'.
רק אם כל אחד ואחד מאתנו, יתחבר ולו מעט יותר עם רעהו, יש סיכוי שיום אחד לכולנו תהיה תורה אחת. בלי שנעשה את הצעד הזה, נלך ונתפרד יותר ויותר זה מזה, ולא רק שנחטא כלפי 'בין אדם לחברו', אלא עצם התורה ומהותה חלילה תחדל מלהתקיים בנו.
הכותב הוא מנהל תחום חרדים בגשר.