"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (פרק כ פסוקים ג - ד)
רבי יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" (שער מ"ה) כותב, שאף על פי שהדיבר הזה, הוא מניעה ואזהרה עלינו-שלא להאמין שיש אלהות אחרת - מלבד ה', מכל מקום הוא כולל גם - "בשורה טובה, וחפשיות נפלא!" משום "שהוא אלקינו קרוב אלינו, והוא יכול על כל אלהים. מעתה, מה לנו להודות אלהות ועבדות - לשום נמצא מנמצאי מעלה ומטה".
כלומר: האדם המאמין בקב"ה - שהוא קל אחד, הרי הוא משוחרר מלייחס כוחות ויכולות לשום דבר אחר בעולם - אלא לה'! "וזהו שאמרו: "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב), אל תקרי חָרוּת, אלא - חֵירוּת! חֵירוּת ממלאך המוות, חֵירוּת מהמלכויות, חֵירוּת מהייסורין" (שמות רבה מ"א). כי אין לך בן חורין אמיתי - אלא מי שמאמין באלוקים אחד, ואינו משועבד וכרוך אחר כל מיני אידיאולוגיות, תופעות ואישים שונים ומשונים. למרבה הפלא וההפתעה, דווקא האיסור ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ" - טומן בחובו "שחרור אדיר", רק המקבל על עצמו עול בורא הכל - היחיד בעולמו, הרי הוא חופשי מהשעבוד לכל כח מעיק, והוא אפילו משוחרר מכבלי יצריו שלו.
הרעיון הזה, בא לידי ביטוי בשירו של רבי יהודה הלוי:
עַבְדֵי זְמָן - עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם,
עֶבֶד ה' - הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ,
"חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
בעל ה"עקידה" - שחי לפני יותר מחמש מאות שנה, ממחיש בדבריו - שאולי לא השתנה הרבה מאז, ומציין מסר רלוונטי מאוד - גם לדור שלנו: באיסור זה של עבודת אלילים, כלול גם "העבודה זרה הגדולה המצויה היום בעולם - מציאות חזק, והוא רפואת כל המחשבות והעסקים - לקבוץ הממון והצלחות הנכסים! שהמה להם האלהים האדירים. אשר עליהם הם נשענים, ובאמונתם הם נסמכים, ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוק ממעל, ועוזבים את תורתו, ומניחין אותה עגונה ועלובה בקרן זווית. וזו היא, גופה של עבודה זרה ועיקרה!" ומסיים: "וכל זה בכלל לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
רוצה לומר, האיסור אינו מתמקד רק באליל - עשוי מכסף וזהב, אלא כולל גם את מי שהופך את הכסף והממון - לאלילות. רדיפת בצע, יש בה בחינה של עבודה זרה, על ידי כך שהופכים את קיבוץ הממון - לתכלית.
עבודת אלילים זו, של הרדיפה אחר הממון והרְכוּשָׁנוּת - הולידה את הביטוי הרווח היום: "זמן, הוא כסף!", כלומר: על ידי שימוש נכון ב"זמן", אפשר להרוויח כסף. ולמעשה, יש בכך - עוולה כפולה: ראשית, אנחנו מייקרים את ערכו של הכסף כ"ערך העליון" - המטרה ולא רק האמצעי, והופכים אותו ל"עבודה זרה".
יתירה מכך, הביטוי הזה מוזיל את ערכו של ה"זמן" ומשווה אותו כמעט לערך ה"ממון" - שהוא פסגת השאיפות! כאשר ביהדות, ערכו של הזמן - עולה בהרבה, על ערכו של הכסף. שהרי, ב"זמן" שניתן לאדם - יש באפשרותו לרכוש הישגים, ששום ממון לא יוכל להעניק לו.
ביטוי חד לכך, אנו מוצאים במימרא המיוחסת לרבי שלמה אִבְּן גַבִּירוֹל: "אדם דואג על איבוד דמיו (כספו), ואינו דואג על איבוד ימיו", אך טעותו של האדם - מסתכמת בשורה קצרה: "דמיו - אינם עוזרים, וימיו - אינם חוזרים!".