מקובל מפי גדולי הדורות שפרשת בשלח היא כל כולה "אמונה". קריעת ים סוף, הוצאת מים לעדה, פרשת המן ועוד נושאים רבים המעוררים ומלמדים על האמונה והביטחון בבורא עולם. לכן בבואנו אל הקודש לדבר בפרשה זו, נהוג לדבר בענייני אמונה ובטחון.
מובא בטור או"ח סי' א' דטוב לומר פרשת המן בכל יום, וביאר בב"י כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה. ובמ"ב (ס"ק יג') הוסיף לבאר שריבוי ההשתדלות אין מועיל במאומה, ומביא ראיה מהירושלמי ולכן צריך להתבונן במה שאמר. בשבט מוסר (פרק מ') הביא בשם רבינו בחיי (שמות טו' טז') בשם המקובלים דיש לאמרה בשמו"ת וכן מובא בעוד ספרים.
הרב הצדיק מרימנוב זצ"ל הוסיף שקריאת פרשת המן שתים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי לפרשת בשלח, היא סגולה נפלאה לפרנסה. מעבר לעניין הקבלי והנסתר שבקריאת פרשת המן, צריך להבין על דרך הפשט כיצד הקריאה והעיון בפרשה זו, יכולים לעורר את האדם לביטחון גם בתחום הכלכלי, ולסייע לאדם להתמודד עם הניסיונות בפרנסה.
ציווי הי"ת לבנ"י על לקיטת המן
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא.ְ הָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם (שמות טז' ד').
מפסוקי פרשת המן נמצינו למדים כי הקב"ה טומן ניסיונות לעם ישראל במדבר גם בתחום המזון והפרנסה. הנראה לבאר כהקדמה לפרשת המן שרואים שיש פה הכנה מסוימת של הבורא יתברך לעם ישראל לפני יצירת עם המקבל ע"ע את התורה כתורת חיים. התורה פותחת "ויהי בשלח וכו' ולא נחם אלקים דרך פלישתים כי קרוב הוא וכו'. עם ישראל היו עם של עבדים הסמוכים על שולחן אדוניהם והם הדואגים לכלכלתם ולפרנסתם. כעת עם יציאתם מעבדות עליהם להתרגל לדאוג לפרנסתם בכל יום, ולכן השם דאג לכך שיבנה היסוד האמוני שכל הפרנסה של האדם באה מהי"ת ישירות. אם אכן יציאת מצרים הייתה מסתיימת עם כניסה ישירה לארץ מיושבת, לא היה לעם ישראל את הכלים להתמודד עם דאגות הפרנסה ולכן סובבם הי"ת ארבעים שנה במדבר ודאג לכל מחסורם, כך הקב"ה הכין את המסד הרוחני לפני הכניסה לארץ, ודאגת הפרנסה לא נפלה על עם ישראל בטרם היו מוכנים.
מהות נסיון המן מהקב"ה לבנ"י
נחלקו המפרשים בהבנת הכתוב "למען אנסנו" ובמשמעות הניסיון בו נאלצו בני ישראל להתמודד בפרשת המן:
א. רש"י ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
כאמור ישנן מצוות רבות התלויות במן כגון אופן הלקיטה, הכמות, ההכנה לקראת שבת וכו' שמירת מכלול המצוות התלויות במן הוא גוף הניסיון בו עמדו בני ישראל במדבר.
ב. ראה בפירוש הרמב"ן לפסוק בו חולק על רש"י. בדבריו מתבאר, כי הניסיון טמון בעובדה שהמזון היחיד שהיה לבני ישראל ארבעים שנה במדבר היה המן. בכל יום התחדש הניסיון באמונה ובביטחון שהקב"ה יזון ויכלכל אותם. בני ישראל במדבר לא יכלו להתעלם מכך שתלויים הם בחסדי הבורא יתברך.
הרמב"ן מפנה למה שכתב בפרשת וירא (בראשית כב א) בדבר ניסיונו של אברהם אבינו. הדברים חשובים בכל דור ודור ובמיוחד בימינו כאשר כולנו מלאים בשפע ובכל טוב ב"ה, ועולם החומר נראה כמושך ומפתה. עניין הניסיון, אומר הרמב"ן, הוא מצד המנוסה ואינו נצרך מצד המנסה, כלומר הקב"ה צור עולמים, אינו נצרך לניסיונות כלל, אלא כל תכלית הניסיון הוא עבור בני האדם כדי שיזכו להוציא מהכח אל הפועל את היכולת הגלומה בתוחם ולהתקדם בתיקון הנדרש להם בעולם הזה ולקבל שכר על העמידה בניסיון.
בנוסף לכך ניתן לומר שיש בניסיון חשיבות בעבודתו הרוחנית של האדם להכיר את דרגתו הרוחנית ואת הנקודות אותם עליו לשפר ולקדם.
ג. הרמב"ם במורה נבוכים (ג' נד' ע"ב) מובא ברמב"ן שלעיל: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ע"כ.
וביאור דבריו, שיש פה ניסיון כללי לכל איש ואיש שרוצה לעבוד את השי"ת ומטבע הדברים, עבודת השם כרוכה בניסיונות החיים בכל יום ויום, ובכלל זה הפרנסה. האם מי שחשקה נפשו להתעלות בתורה ומצוות מקבל את כל סיפוקו כדבעי בכל מובני החיים, כך לדוגמא נקטו כאן את הפרנסה. דהיינו המדבר היה כור ההיתוך של דור יוצאי מצרים שהולכים לקבל ע"ע את התוה"ק כתורת חיים על הר סיני, ורצון השי"ת היה להכשירם בפרק זמן זה שיתרגלו להיות עובדי השם על אף ניהול החיים הרגילים, כי בנ"י היו היחידים בעולם שיקבלו תורה ומצוות המשתלבת בכל רובדי החיים. אמנם הרמב"ן בפירושו הקשה על פירוש זה של הרמב"ם ודחה דבריו.
ה. ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק בו מאריך לבאר כשבעה לקחים מפרשת המן. נתמקד בשתי נקודות בדבריו:
ידוע מאמר חז"ל כי פרנסתו של אדם נקצבת לו "מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י". בראש השנה נקצב לאדם כמה יהיו הכנסותיו וכמה יהיו הוצאותיו, למעט הוצאות עבור תלמוד תורה, שבת, ראש חודש, יום טוב. הוצאות תשר"י אין האדם מוציא עבור עצמו, אלא תשר"י הן הוצאות המתוקנות ומזומנות לכבודו של הקב"ה, הלכך הם אינן נכללות בסכום הקצבה השנתית של האדם. על דרך משל: כמו שבעל המפעל משלם עבור הוצאות העובדים שלו כאשר הם בשליחותו.
חשוב לציין שהוצאות שבת הן לכבודו של הקב"ה כאשר השבת מביאה לאדם עילוי רוחני וקרבת השם. אם השבת הופכת לפרק זמן ריק מתוכן רוחני ומשמשת למנוחת הגוף לבד, אין הוצאות שבת כזו מצטרפות לתשר"י, שהרי שבת שכזו היא שמחת כרסו של האדם ולא שמחתו של הקב"ה.
חיוב לימוד התורה בשבת
מהו השילוב הנכון בין עסק התורה בשבת לבין הנאת הגוף ומנוחתו?
ישנו גדר בהלכה לפיו לעמלים במלאכתם במהלך השבוע נאמר: לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לעומת זאת לתלמידי חכמים מותר לנוח שעה שעתיים לכבוד שבת כיוון שהם עוסקים בתורה במשך כל השבוע.
כיצד יכול האדם לבחון עצמו בדברים שרוכש לכבוד שבת האם הם באמת לשם שמים או להנאת עצמו?
כאשר האדם מתאווה לקנות דבר מה לכבוד שבת עליו לשאול את עצמו: במידה ואשתי או אחד הילדים היה מבקש דבר זה לכבוד שבת כיצד הייתי מגיב? אם האדם כנה עם עצמו ומגיע למסקנה שכנראה היה נמנע מקניית אותו המוצר, מוכח שאין ברצונו לענג באמת את השבת אלא לענג את עצמו.
בנוסף מבאר המלבי"ם דבר נוסף הנלמד מפרשה זו: מי שמכבד את השבת כמו שצריך, זוכה שכל ימי השבוע מתברכים.
הנסים שהתרחשו עם המן במדבר
מובאים בגמרא יומא עה' ע"א מספר מדרשים המתארים את ניסי המן:
"ויצא העם ולקטו" וכתיב "שטו העם ולקטו" הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.
עוד נאמר שם בגמרא: כתיב "לחם" וכתיב "עוגות" וכתיב "וטחנו" הא כיצד? צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים.
וידוע מאמר הכתוב "המרבה והממעיט" שלא העדיף זה שטרח הרבה בליקוט המן יותר מזה שטרח מעט, שניהם זכו לאותה מידת עומר לגולגולת.
פרנסה לפי השאיפה הרוחנית
מכל האמור לעיל נראה בעליל שהשי"ת נתן את המן לבנ"י במדבר ופרנסתם וכלכלתם לפי מדרגתם הרוחנית ובהתאם לעמלם בעבודת ה', ולכן הוא ניתן לכל אחד לפי מה שמגיע לו: הצדיקים שזמנם חשוב להם לעבודת השם המציא להם מהר את כלכלתם מבלי לגרום בטול זמן מיותר והמזון היה אפוי ומוכן לאכילה. הבינוניים היו צריכים להסתובב בכמה רחובות עד שמצאו את מנתם. הרשעים שבזים לזמנם ואינם מנצלים אותו כראוי לעבודתו יתברך ומבלים את זמנם בהבלי העולם הזה, היו צריכים לצאת מחוץ למחנה עד שהמציא להם ה' את מנתם. כל זה עשה ה' למען ילמדו הדורות הבאים שכל פרנסתם של בנ"י באה ומזומנת בהשגחה פרטית. וכך היה אמור להמשיך להיות גם לאחר מכן, אלא שהשי"ת משלם לרשעים על קצת מצוות שעשו בעוה"ז כדי שלא ישאר להם שכר בעוה"ב, וכמו"כ לצדיקים מענישם בזה העולם כדי שיהיה להם רק שכר טוב בעוה"ב. לכן נמצא ת"ח שהוא עני ורשע שהוא עשיר.
פרשת המן היא כבנין אב לכל התורה כולה, שפרנסתו של האדם מגיעה אליו בהשגחה פרטית ומדויקת בהתאם לזמן ולדרגת הקושי באופן המתאים והראוי לכל אדם. לא משנה כמה יעבוד ויטרח, פרנסתו של אדם ניתנת לו מדודה במידה.
פרנסה והשתדלות - עד כמה?
אנחנו צריכים לחזק את האמונה שכל פרנסתנו מזומנת מאת הקב"ה כמו שמוכח מפרשת המן. אמנם אנו נדרשים להשתדלות, אך חשוב לאדם לזכור את העיקר כי הפרנסה היא אמצעי שצריך לשרת אותנו בעבודתנו הרוחנית. החפץ חיים התייחס פעם לכל אותם האנשים הנחפזים להרוויח יותר ויותר, ואמר על דרך משל שלכל אחד יש חבית של יין ובו מותקן ברז אחד. יש כאלו המנסים להרכיב ברז נוסף במטרה "להרוויח" עוד יין, אך באמת החבית מאבדת את תכולתה יותר מהר.
פרנסה ככלי לעבודת ה’
מפרשת המן למדנו שכל מה שאדם צריך לפרנסתו ולכלכלתו לו ולכל משפחתו ניתנת בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לא משנה כמות ואופן ההשתדלות שיטרח האדם עבור פרנסתו, אלא לעולם מספיקה השתדלות מועטת. ואשר ע"כ צריך האדם להחדיר אמונה זו בכל מהלך חייו ולהבין שלא רק הפרנסה כך אלא כל מנהג העולם שחייב להתקיים בשילוב דברים גשמיים הנצרכים לקיום האדם באים ישירות ובהשגחה פרטית.
אם רצון הקב"ה שהאדם יתמקד בשאיפותיו הרוחניות ולהתעלות במעלות התורה אין שום דבר גשמי שימנע ממנו זאת, וכמו שראינו בדור המדבר שה' רצה שבנ"י יהיו פנויים ללמוד ולהתעמק בדרך התורה והמצוות ויראת שמים, לכן הוריד להם בדרך נס אוכל לפרנסתם, כל אחד לפי מדרגתו רק כדי שיהיו פנויים לעלות בתורה.
ובדורנו אנו גם זכינו לראות כעין זה, כאשר הצדיק נדרש לדבר מה למען עבודת ה' שלו, אין סייגים או מגבלות גשמיות שימנעו ממנו למלא את מבוקשו ולעבוד את קונו בדביקות ובשלמות עילאית.
זכינו בדורנו לראות את הצ"יע כ"ק אדמו"ר סידנא רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל.
סוד המופתים של סידנא הבבא סאלי זצוקללה"ה
עולה שאלה מתבקשת, כיצד יתכן שישנם כל כך הרבה סיפורי מופתים על סידנא הבבא סאלי, שהשבוע הייתה ההילולא שלו. ישנם סיפורים שנשמעו ממספר מקורות נאמנים כגון על כמויות משקה העראק המפורסם של הצדיק שהיה מצליח להפיק מחצי בקבוק כמות למספר עצום של אנשים. ועוד סיפורים רבים ומוכרים. בנוסף לכך ידוע משאחז"ל שכל המתרחש לו נס מנכין לו מזכיותיו וידוע מ"ש יעקב אבינו בפר' ויצא " וירא יעקב מאוד, ויצר לו" ופרש"י: וירא שמא יהרוג, דהיינו יעקב אבינו חשש שמא יהרוג בדרך נס וינכו לו מזכיותיו.
לדעתי התקיים בצדיק זי"ע מה שכת ב"מסילת ישרים" בחובת האדם בעולמו:
ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך...
ובעניין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא, ב): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום והייתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו... ע"כ.
אומר בעל המסילת ישרים, שתכלית האדם היא להתקרב להקב"ה וכל העולם עומד לו לעזר לשמש את האדם בעבודת בוראו.
כל הבריאה היא יצירתו של הקב"ה אשר מנהיג את הבריאה ומחייה אותה בכל רגע. למעשה כל המציאות היא נס אחד גדול, רק אנו מכח ההרגל לא רואים זאת. חוקי הטבע שקבע הבורא יתברך גם הם נס ופלא עצום, לא פחות מכל מקרה אחר בו ניכרת שבירת חוקי הטבע כנגד כל הסתברות והיגיון.
כמו שכותב בעל המסילת ישרים, הבריאה נועדה לשרת את האדם בעבודתו, אי לכך כאשר לצדיק יש צרכים אותם הוא צריך למלא על מנת להתקדם בעבודתו הרוחנית, יתכן ואפשרי שחוקי הטבע ישתנו ויותאמו למצבו על מנת לאפשר לצדיק לקבל את השפע הרוחני איליו הוא ראוי ונכסף.
יסוד עמוק זה מסביר הרבה מסיפורי הצדיקים בהם זכו לקפיצות הדרך, להצלות מפח יוקש, לישועות מפליאות ולעוד ניסים ונפלאות.
מסופר שבאחת מנסיעותיו של סידנא ההבא סאלי במרוקו, ביקש הצדיק מהנהג שלו מים לנטילת ידים לצורך תפילת מנחה. לא נשארו מים ברכב, אי לכך הורה הצדיק לנהגו לעצור בצד הכביש. מסופר שהבבא סאלי הדריך את הנהג שלו היכן ללכת ובאיזו נקודה ימצא מעיין בו יוכל למלא את מיכלי המים שהתרוקנו. הנהג מצא את המעיין ולפני שעזב את המקום סימן את הנקודה בכביש באמצעות גל אבנים גדול וברור. כשחזר על עקבותיו לאחר הנסיעה, ביקש לאתר את המעין בעזרת הסימן שהציב אך ללא הועיל, לא היה זכר למעין כאילו מעולם לא היה.
סיפור נוסף על הבבא סאלי אותו סיפר רבי מכלוף אלסרי זצ"ל במקום מגוריו בעיר קצאר שבמרוקו, כאשר הצדיק ביקש דגים לכבוד סעודת מלווה מלכא במוצ"ש בשעת לילה סוערת. כל יושבי ביתו של הבבא סאלי טענו באזניו שלא ניתן למצוא דגים בשעה שכזו כיוון שיורד גשם חזק ולא שייך להתקרב לנהר. כעבור מספר דקות הופיעו בדלת הבית זוג דייגים ערבים עם דגים גדולים למכירה.
משני סיפורים אלו עולה היסוד שלעיל, ברגע שיש לצדיק צורך רוחני אמיתי, עולם החומר אינו מהווה כמחסום או מגבלה. אם הבבא סאלי צריך מים לצורך נטילת ידים לתפילה, הקב"ה יזמן לצדיק מים גם בדרך של נס.
שהקב"ה יזכה אותנו לשמור תורתו מתוך רוב שמחה ונחת, ושנזכה לרתום את כל העולם החומרי לעבודתו יתברך כמו שגדולי הצדיקים זכו בכל דור ודור.