"החמצה", קבעה כותרת מאמר המערכת של "הארץ". "החמצת חייו", קבעה באופן נחרץ יותר כותרת טור הפרשנות של ארי שביט, וכותרות נוספות: "נאום למשוכנעים", "האליבי של ביבי", "מנותק מהמציאות", "נאום השקרים", "לא צ'רצ'יל, שמיר". המסקנה של מאמר המערכת: "לישראל מגיע מנהיג אחר".
"ראש הממשלה בנימין נתניהו זכה אתמול להזדמנות יוצאת דופן להציג חזון של שלום צודק ובר-קיימא לישראל ולפלסטינים. מיליונים צפו בנשימה עצורה בנאומו בפני שני בתי-הקונגרס של ארה"ב. הם ציפו לנאום מכונן, שיפרוץ את המבוי הסתום בשיח המדיני בין שני העמים", נכתב במאמר המערכת. "תחת זאת היינו עדים לאותם מסרים ישנים, מלל של תעמולה, הפחדה ושלילת השכן".
לעומתם - "איחדת את הקונגרס לתמיכה בישראל", אמרו חברי הקונגרס לרה"מ לאחר נאום סוחף, "לקול תשואות סוערות הציג נתניהו את עקרונותיו". "שני צעדים בכיוון השלום" - כותרת טורו של דן מרגלית. "ארה"ב תהיה איתנו" - של בועז ביסמוט. "הקונגרס הריע לנתניהו", "אחד הרפובליקאים באולם שאל: 'למה שלא נריץ את נתניהו לראשות המפלגה?' - מספר הכתב החרוץ. "נתניהו לא נכנע ללחצים". ולא קשה לנחש היכן מצאו מילים אלה אכסניה חמה.
הדברים נכתבו, למי שעדיין לא הבין, לאחר נאומו המוצלח ביותר של ביבי בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב. ולא! לא היה זה - "שבועיים לפני הבחירות!".
המשטמה היוקדת במרבית כלי התקשורת הכתובה לנתניהו המלווה מעט גם בדיווח - כאילו מאוזן ובתחכום רב על התרחשויות ולא רק משאלות לב - מנסה לתת לקורא את התחושה כאילו הידיעה הינה אובייקטיבית. אז לא משנה מתי תופיע והיכן; בקונגרס או בכל מקום אחר, ביבי, הגם שלא חסרה ביקורת עניינית עליך ועל המהלכים שעשית, טוס ומהר לוושינגטון, כי לכך נועדת!
"כאשר גולדה מאיר ראתה את בגין וסאדאת מופיעים ביחד, היא אמרה: 'פרס נובל 'אולי' מגיע להם, אבל אוסקר ודאי מגיע'" - מסכם ברנע את פרשנותו האובייקטיבית לנאומו של ביבי בפעם הקודמת - "נתניהו קיבל אתמול את האוסקר שלו".
ולי הקטן לא נותר אלא להעניק לאבירי/שחקני 'זכות הציבור לדעת' את פרס האוסקר ל'זכות הציבור לדעת... את האמת!