פרשת וארא: הכרת הטוב

ציווי הכאת היאור על ידי אהרן דווקא

במכה הראשונה - מכת דם - הקב"ה מצוה על משה לומר לאהרן להחל את המכה הזאת במטהו. וכך כתוב (שמות ז', י"ט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". ולמה נצטוה לומר לאהרן? על כך מבאר רש"י על פי המדרש, שהיאור הגין על משה רבנו כשנשלך לתוכו על ידי אמו ואחותו עד שבת פרעה הוציאה אותו משם, וז"ל: "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן", עכ"ל.

היאור היה ע"ז של המצרים ופרעה הוא שהטעה אותם להאמין בזה

ויש להבין, הרי עד אז יעודו של היאור היה כעין עבודה זרה של מצרים, והמצרים היו עובדים לו ובראשם פרעה וכמו שאומר הנביא (יחזקאל כ"ט, ג'): "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", וכידוע מה שמובא במפרשים שמצרים היתה שחונת גשמים וכל מחייתם היתה מהיאור לשתיה ולהשקייה על ידי שהיאור - בברכתו של יעקב אבינו - היה עולה על גדותיו, וחפרו המצרים תעלות מהיאור אל תוך שדותיהם ואל עריהם וכך היה היאור משקה את היבול וגם היו המצרים מתקיימים מאותם המים לצרכיהם.

והנה, פרעה טעה והטעה את עמו, שכן יעקב אבינו ברך את פרעה, ומכח אותה ברכה היה היאור עולה על גדותיו בכל פעם שהיה פרעה מתקרב אל היאור. ופרעה התעלם מהברכה של יעקב אבינו והתחיל להראות שהיאור עולה על גדותיו מכחו הוא, והטעה את המצרים בחושבם שהוא השליט על היאור, וכך היה מתגאה ואומר "לי יאורי ואני עשיתיני", וכמו שביאר רש"י (שם): "התנים הגדול - לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור. לי יאורי - איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי. ואני עשיתני - בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי".

וידוע, שכל המכות שהקב"ה שלח על מצרים היא סדרת הוכחות על מציאותו יתברך, וכמו שאמר: "למען תדע כי אני ה'", ועיקר מטרתם מבוססת על קידוש שם שמים בעולם.

ולמרות הכל, הקב"ה מצוה על משה שיאמר לאהרן להטות את מטהו, ובלבד שלא יהא משה רבנו כפוי טובה ליאור שעל ידו ניצל והגין עליו.

עד כמה עוצמתה של מידת הכרת הטוב

ואם נתבונן בדבר נראה, שבעצם היאור לא הגין על משה, שכן טבע המים הוא שהעץ אינו טובע בתוך המים אלא עץ על גביהם, ובכל זאת, כיון שבהגיע משה לגיל שלושה חודשים ולא יכלו עוד להטמינו ושמו אותו בתיבה על היאור עד שבאה בת פרעה והצילה אותו, יש כאן הצלה ומשה רבנו מחוייב בהכרת הטוב ולא הוא שהטה את מטהו להפוך את מימי היאור לדם.

מכאן רואים עד כמה החשיבות העצומה של הכרת הטוב וכמה כח יש במידה זאת, שלמרות שכל מטרת המכה היתה לקדש שם שמים בעולם בכל אופן היה משה רבנו צריך להמנע מלהכותו.

הכרת הטוב לחול שהגן על משה רבנו

והנה, כמו שבמכת דם נצטוה משה רבנו לומר לאהרן להטות את מטהו על מימי היאור ולהכותו, כך גם נצטוה במכת כינים לומר לאהרן שהוא יכה את עפר ארץ מצרים ולהופכה לכינים, כמו שכתוב (שמות ח', י"ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". ורש"י גם במכה זו מביא את המדרש שמבאר שאהרן הוא שהיה צריך להכות את עפר ארץ מצרים במטהו של משה לפי שהיה משה צריך להכיר טובה לעפר שהגין עליו כשהכה את המצרי ומיד טמן אותו בחול, וז"ל: "אמור אל אהרן - לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן".

הגנת החול היתה זמנית ליום אחד בלבד

וגם שם יש להתבונן שההגנה של החול למשה רבנו לא היתה מוחלטת שכן לא הגין עליו החול על משה אלא יום אחד בלבד, וכבר למחרת היום - כשראה שני אנשים עברים ניצים - כבר הלשינו עליו לפרעה שהוא הכה את המצרי ביום האתמול ונודע הדבר, כך שכל ההגנה היתה ליום אחד בלבד.

הכאת החול מביאה קידוש ה' עצום לעולם

בר מן דין, הרי גם כאן מטרתה של מכת כינים - ככל שאר המכות - היתה כדי להרבות קידוש ה' להראות ולהוכיח לכל העולם שהקב"ה ברא את העולם וברצותו הופך סדרי בראשית וברצותו מחזירם למתכונתם הראשונה, ואין לך קידוש ה' גדול מזה בעולם.

ולמרות הכל - למרות שלא הגין על משה רבנו החול אלא הגנה זמנית ומועטה, והגם שעצם הכאתו של החול מביא קידוש שם שמים עצום בעולם - ציוה הקב"ה שאהרן הוא שיכה את עפר הארץ כי יש כאן מידה של הכרת הטוב וחייב בה משה רבנו ולא יכול הוא להכות את עפר הארץ. הנה גם במכה זו רואים עד כמה חשובה ועצומה מידת הכרת הטוב בעולם.
ועוד צריך להתבונן. הנה חשוב להזכיר את הנקודה, שאם העפר היה עושה פעולה מצילת חיים, כגון שהיה "בולע" את גופתו של המצרי ומעלים ראיות לחלוטין - היינו מבינים מדוע נחשב שהעפר עשה "טובה" למשה רבנו וכי הוא חייב להכיר לו טובה על כך.

הבה נראה מה בעצם קרה אחרי אותו מקרה. באו אותם רשעים והלשינו על משה רבנו, הביאו את שוטרי פרעה למקום בו קבר משה רבנו את המצרי, הראו לו את העפר התחוח, הלה חפרו במקום ה"קבר" הטרי וגילו את הגופה, הוציאו אותה והביאו אותה לפרעה להראות לו הוכחה גלויה על מעשיו של משה רבנו.

ואם לא די בכך שההגנה לא הועילה לבסוף, הרי שההלשנה הזיקה למשה רבנו מאוד, שכן הוא נלקח ונשפט וברח למדבר, ועבר בעל כרחו ממקום יקרות ותפנוקים בבית המלך למקום שבו לא כל אחד יכול לחיות ולשרוד רק מי שהתרגל לכך מינקות!

איזה הכרת הטוב יש כלפי היאור והעפר?

וצריך עוד להתבונן ולשאול, מהי הכרת הטוב שיש בהמנעות משה מלהכות את היאור, וכי ליאור יש הרגשה ותחושה כל שהיא? הרי היאור הוא דומם גמור! כמו כן גם לעפר אין שום רגשות והוא דומם מוחלט, ואיזה הכרת הטוב, אם כן, יש עד כדי כך שאהרן הוא שהיה צריך להכות את העפר?

חיי משה רבנו בבית פרעה עד שברח

הגע עצמך - הנה התורה מספרת על לידתו של משה רבנו בבית עמרם, על הטמנתו שלושה חודשים עד שהושם בתיבה ביאור, על הלקחו על ידי בתיה בת פרעה לארמון המלכות שם גדל עד שברח והגיע למדין, ושם הוא הציל את בנותיו של יתרו מהרועים והמשך העניין. ואז התורה מספרת (שם ב' כ"ג-כ"ה) על מותו של פרעה והחלת השעבוד: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים".

ששים שנות משה רבנו בבריחתו מבית פרעה

והנה, הרמב"ן שם מבאר, שמשה רבנו היה ילד כבן שתים עשרה שנה כשיצא לראות בסבלם של אחיו, והיה כבן עשרים בהכותו את המצרי ולמחרת ברח עד שחזר והתייצב לפני פרעה בגיל שמונים, כך שאותה הלשנה הבריחה אותו מארמונו של פרעה ומארץ מצרים למשך ששים שנה.

הכרת הטוב של הרי"ף למרחץ שנהנה ממנו

והנה, בשיטה מקובצת מביא מעשה מעניין בבבא קמא דף צ"ב ע"ב על דברי הגמרא שם: "בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה גרמא" (בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן - מדין הכרת הטוב), וז"ל: "בירא דשתית מיניה מיא וכו'. קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא, כלומר שלא תלכלך אותו, אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל, וז"ל, אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס, ודרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה וכו'. ע"כ.

וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, וז"ל מועתק מלשון ערבי: אמרו בסוף החובל, בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש, הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר, כלומר, לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים, שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים, וגילו הסיבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה.

וסיפר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו, ונמנע זה מניעה גמורה, וזה, שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר. אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם, ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד, עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל, לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו.

ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר, ואפשר לפרש כמה שאמרו, לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סיבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות, האחד שלא יטה לזכותו, והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה! ואם היה זה במי שקיבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל", עכ"ל הר"י מיגאש כפי שציטט אותו ותרגם אותו מלשון ערבי השיטה מקובצת.

הכרת הטוב לכלב שהציל את אשתו

והנה, הירושלמי בכתובות (פ"ח סוף ה"ג) מביא גם מעשה מעניין, וז"ל: "חד בר נש זמין חד רבן (היה אדם אחד שהזמין לביתו חכם אחד) ואייתיב כלבא גביה (היה שולחנו ערוך מכל טוב שבעולם והושיב ליד השולחן יחד אתם גם כן כלב!). אמר ליה, ביזיון אנא חייב לך (אמר לו אותו תלמיד חכם וכי התכוונת לכבד אותי או לבזות אותי)!? אמר ליה, רבי, טיבו אנא משלם ליה (אמר לו המארח לאותו חכם, רבי, אני מחזיר לו טובה), שביין עלון לקרתא עאל חד מינהון בעא מינסב איתתי ואכל ביציו (מבאר שם הפני משה שהוא חייב טובה לכלב לפי שבאו פעם נכנסו שבאים לעיר ורצו לקחת את אשתו ואותו כלב הציל את האשה מיד שוביה על ידי שקפץ עליו ואכל את ביציו וסרסו, וכך ניצלה האשה ויצאה ממנו בשלום).

גם ממעשה זה רואים כמה חשובה מידה זו של הכרת הטוב, עד כדי כך שאפילו הגמרא בירושלמי מצאה לנכון להביא את אותו מעשה על אותו "חד בר נש" בעילום שם גמור, וזכה להכתב בירושלמי בזכות אותה מידת הכרת הטוב שהיתה בו! וידוע, שכל מי שמוזכר בגמרא, יש בכחו להחיות מתים! ואם לאותו אדם עלום שם היתה הזכות להזכר בגמרא, בודאי שזכותו היתה גדולה ועצומה! ובעצם, אין כוונת הירושלמי להזכיר לכבוד ולתפארת את אותו תלמיד חכם שהתארח אצל אותו "חד בר נש" אלא להוקיר ולכבד את אותו המארח דוקא, וכל זאת בגלל הכרת הטוב שהיתה בו.

הכרת טובה לכלבים על שלא נבחו

ובאמת, מידה זו של הכרת הטוב כתובה בתורה בפירוש (שמות כ"ב, ל'): וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ", ושם ביאר רש"י: "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו". ועל מידה זו התורה מתבטאת ואומרת: "ואנשי קודש תהיון לי", הרי שמידה זו מביאה לידי קדושה, ואפילו אם מכיר טובה לכלב!

הכרת הטוב חובה לעצמה ללא קשר לבעל החי ולחשיבותו

ואין להשוות כלל את מה שמפרסמים היום באמצעי התקשורת על גופים וארגונים של שמורות מיוחדות והגנה שנותנים לבעלי חיים ואומרים שהכלב הוא החבר הטוב ביותר של האדם וכל כיוצא בזה, אלא התורה מתייחסת למעלה המיוחדת של מידת הכרת הטוב לעצמה, וכי חובתה היא הן בין בני האדם והן כלפי חי ואפילו כלפי דומם, וקל וחומר בן בנו של ק"ו לבני אדם כלפי בוראם שכל חייהם תלויים בו יתברך שמו ויתעלה.

והנה יש להבין מדוע התורה כל כך מקפידה על מידה זו עד כדי כך שמחייבת להכיר טובה אפילו לדומם?
והנראה לבאר בזה הוא בשלושה טעמים שונים.

הכרת הטוב מועילה לאדם עצמו

אפשר להסביר באופן אחד, שכשמכירים טובה לדומם, לא עושים את זה בשביל הדומם, אלא בשביל האדם עצמו, והתועלת שיש בזה היא, שאדם מרגיל את עצמו להכיר טובה לכל מי שעשה עמו טובה, ואפילו לבור ששתה ממנו מים שלא יזרוק לתוכו אבן, והוא כדי להרגיל את עצמו שיכיר טובה לכל הסובב אותו, שכן אם הוא יהיה כפוי טובה לסביבתו, ולמשל יזרוק אבן לבור ששתה ממנו מים, יביא על עצמו שחיתות מידותיו וניכור ואכזריות כלפי סביבתו.

הכרת הטוב מחזקת את האמונה והידיעה בהשגחת הקב"ה בעולם

טעם שני אפשר להסביר, שברגע שאדם מבין שצורת החיים בעולם וסדריו הם באופן שיש בורא לעולם, ולבורא העולם יש שליחים, ואותם שליחים מקיימים וממלאים את רצונו, ושליחויות אלו יכולות להגיע לאדם בכל מיני אופנים וצורות, והכל נעשה כדי למלא את רצונו יתברך שמשגיח בהשגחה פרטית על כל אדם ועל כל פרט בעולם. חובה על כל אדם להתבונן בחייו ובכל מה שמגיע עליו בחייו, ולהרגיש שכל חייו מנוהלים על ידו יתברך, כך שמעצמה תצא חובה להכיר טובה לכל שליח ושליח - כלומר לכל מקרה ומקרה - שבאים עליו בשליחותו יתברך במיוחד בשבילו ולטובתו, וכך תתחזק אצלו הידיעה ששום דבר לא קורה בעולם ללא סיבה אלא הכל מכוון על ידו יתברך, וממילא כפירה במקרה הבא עליו מן הדומם היא כפירה ישירה בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

וכבר אמרו חז"ל במדרש (שמו"ר א', ח') וז"ל: "אשר לא ידע את יוסף - כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה, שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף ובסוף אמר לא ידעתי את ה'. משל למה הדבר דומה, לאדם שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן".

קיימים רגשות לחי, לצומח ולדומם

ההסבר השלישי הוא, שעלינו לדעת שגם לדומם יש רגשות, וגם לבעלי חיים יש רגשות, וגם לצומח יש רגשות.

הכרת הטוב של הגרי"ז גוסטמן לצמחים

וידוע המעשה עם ר' יצחק זאב גוסטמן ר"י נצח ישראל שהיה ראש ישיבה גדול וזקן בישיבה גדולה, והיה בכל בוקר יוצא ומשקה את הצמחים שמסביב לישיבה שלו. פעם שאלו אותו מדוע כבוד ראש הישיבה טורח בעצמו בכל יום להשקות את הצמחים ובפרט בגילו המתקדם, והרי תלמידים רבים לו בישיבתו ובטוח ישמחו לבצע זאת בשליחותו, ואמר להם שבזמן מלחמת העולם השניה שהוא היה בוילנא ונאלץ לברוח עד שראה אותו נאצי אחד ימ"ש והתחיל לרדוף אחריו, והצליח הרב להתחבא תחת אחד השיחים שבדרך וכך ניצל, ומאז הוא מכיר טובה לכל שיח שבעולם ואפילו אם הוא לא אותו שיח שתחתיו התחבא במרוצתו בוילנא.

הכרת הטוב למצרים למרות כל מה שעשו לעם ישראל

והנה, התורה מדגישה מידה זו כל הכרת הטוב בכמה מקומות, ואחד המקומות מוזכר במלחמת מדיין, וכמו שמובא במדרש על הפסוק במלחמת מדין (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח): צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר". והנה, למרות שהציווי יצא על משה רבנו שיצרור את המדינים, בפועל שלח משה רבנו את פנחס, משום שמדין הצילו אותו ויתרו לקח אותו בצל קורתו ושם התחתן עם צפורה בתו, על כן לא רצה לפגוע בהם.

וזאת, למרות שהמדינים גרמו נזק רב לעם ישראל, הוא לא רצה לכפור בטובתם. ולא זו בלבד, עוד כתבה התורה (דברים כ"ג, ח'): "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", והדבר הוא פלא עצום שכן במצרים השתעבדו כל כך קשה, ופרעה שחט תינוקות ורחץ בדמם, ואת התינוקות שלח ליאור, ואת כל העם הוא עינה בעבודות פרך במשך מאות שנים! למרות הכל חובה לזכור את העובדה שכשבאו אחי יוסף למצרים קיבל אותם פרעה ונתנו להם אוכל ולאחר מכן התגוררו שם. והגם שיוסף עשה עמם עשרות מונים יותר ממה שעשה עמם פרעה, שכן הוא הציל את כלכלת מצרים, הוא רכש את כל תבואת הארץ לפרעה ולאחר מכן רכש את כל הקרקעות עד שבסוף כל העם מכרו את עצמם לעבדים לפרעה, ועשה אותה למעצמת-על עד שנזקקו להם כל העולם כולו!

אף על פי כן ואחרי הכל התורה מחייבת לזכור את אותן טובות שעשו עמם במצרים ואסרה אפילו לתעב אותם! ועוד, שהתורה מתירה את בניהם לבוא בקהל ה' מדור שלישי והלאה! מכאן שאפילו מי שעשה עם אדם רעה, חייב להכיר לו טובה על טובה שעשה עמו!

התבוננות במערכות החיוניות של הגוף - מחייבת הכרת הטוב למי שמעניק אותן

ומכאן יסוד גדול, שאדם שלא מרגיל את עמו שלא להכיר טובה לחברו, מתחיל לנטוע אצלו כפירה ח"ו בבורא עולם ובטובותיו שמטיב עמנו בכל עת ובכל שעה על כל צעד ושעל בחיים חיותנו בזה העולם. וזה דבר שנוגע לנו במשך כל שנות חיינו. עלינו לחשוב ולהתבונן כמה הקב"ה עושה עמנו ובשבילנו טובות. הנה בימים אלו אני נאלץ להסתובב בבתי חולים (עם מור אבי שליט"א) שם אני רואה כמה גדלותו של הקב"ה שנתן בנו גוף שמורכב מכל כך הרבה חלקים מופלאים, ואם נתבונן מעט נוכל לראות מה זה עיניים ומה זה רגליים, והגוף מופעל כולו מחומרים שונים המסתובבים בו ומאזנים את כל המערכות החיוניות שבו, ואם ח"ו יתרבה אחד מאותם חומרים כבר האדם נמצא ברמת סיכון של ממש, ומאידך אם חסרים כמה חומרים גם כן אדם נמצא בסיכון!

כמה בלוטות יש שתפקידם לווסת ולאזן מערכות חיוניות, כגון סידן או סוכר וכדו'! כמה חשובה פעילותו התקינה של הלבלב בגוף האדם! והרי בודאי שאפילו רק על אחד מאותם אלף אלפי אלפים ערכים מופלאים שיש לנו בגופנו חובה עלינו לומר תודה לקב"ה! האם עברה לנו פעם - בצאתנו מבית המדרש - מחשבה שעלינו לומר תודה לקב"ה על עצם האויר שנתן לנו בעולמו? האם חשבתם פעם על אותם חולים מסכנים שלא יכולים לנשום בכחות עצמם כמו שצריך וחייבים להסתובב עם בלון חמצן צמוד אליהם לכל מקום?! ובודאי שאף אחד לא יעלה בדעתו התשובה חסרת הטעם ש"לכולם יש אויר" - ואדרבה, חובה על כולם להודות על אותו אויר שמחיה את כולם! כמה הכרת הטוב אנחנו חייבים לקב"ה על כל צעד ושעל.

ההרגל - סכנה לביטול האמונה בבורא עולם

הבעיה העיקרית שלנו בעניין זה הוא כח ההרגל, שבגינו אומרים הכל מובן מאליו וממילא אין לנו מה להתייחס לכך באופן ש"מחייב" אותנו להודות. וכאן טמונה הסכנה של התחלת הכפירה כפי שביארנו לעיל שבסיס האמונה היא הכרת הטוב.

חובת הכרת הטוב לאשתו

והנה, בדברנו בעניין הכרת הטוב לאדם, לחי, לצומח ולדומם, וממילא גם הכרת הטוב לקב"ה שהוא מקור ושורש המידה הזאת כפי שנתבאר – חובה עלינו להזכיר שאסור לנו לשכוח שיסוד מידה זו מתחילה במידות שבין אדם לחברו, ובפרט בין אדם לאשתו. חובה על כל אדם לעשות חשבון מדי יום על כל מה שאשתו טורחת למענו ולמען ילדיו, וישאל את עצמו בכל יום האם הקפיד לומר לאשתו תודה רבה, הרי דאגה לכביסה נקיה, להכנת ובישול המאכלים, לגידול הילדים על כל המשתמע מכך ועל כך שהיא "משתגעת" כל יום אחרי הצהריים בטיפולם, ועל כל שאר מכלול הדברים שהיא עושה למענו; וכי יעלה על הדעת שעל כל כך הרבה עבודה וטרחה לא מחוייב בעלה לומר לה תודה? ולצערנו הרב, יש כאלה שרק באים מהכולל וכבר תובעים שהאוכל יהיה מוכן על השולחן... כמה תודה וכמה הכרת הטוב אנחנו חייבים!

שמו של משה רבנו מורה במהותו על הכרת הטוב למי שמשה אותו מן המים

ונסיים בעוד רעיון שהוא אמיתי לענ"ד. הנה התורה מספרת (שמות ב') על הצלתו של משה רבנו על ידי בת פרעה וגדילתו בבית פרעה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וכו' וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

על כל פנים, בפשטות קראה לו משה על שם שנמשה מן המים. והנה, המדרש מביא שהיו למשה רבנו כמה שמות (י"א עשרה וי"א שבעה), והתורה בוחרת לקרוא לו בשם משה דוקא, ולמה? כי מן המים משיתיהו. ומדעו בחרה התורה בשם זה דוקא? משום שהתורה רצתה ללמד את משה רבנו שהוא חייב את חייו לבתיה בת פרעה אחרי שהיא הוציאה אותו ומשתה אותו מן המים, ומכל השמות שהיו לו [ושהיו בעלי משמעות גבוהה מאוד] נבחר לו לקרוא לו על שם הטובה שעשתה עמו בת פרעה והצילתו.

ויש כאן יסוד גדול שיש לזכור, והוא מה שיש מקשים, מדוע נקרא משה והרי הוא היה משוי מן המים והיה ראוי לקרוא לו משוי? ולשם כך יש לעיין בדברי הספורנו שכותב, וז"ל: "ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה. ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים", עכ"ל. והיינו, שבמהות השם שלו מונח שהוא זה שיושיע את האחרים, וממילא הוטבעה מהות זו בטבעו ובשליחותו עלי אדמות. ולפי דברינו רואים דבר מופלא, והוא, שעל ידי כל פעולה שיעשה במשך ימי חייו למלט אחרים ולהושיעם, הוא מבטא את הכרת הטוב שהוא חייב בעצם מישויו מן המים על ידי בת פרעה וכי ניתן לו שם זה שהטביע בו את המהות של הצלת והמלטת אחרים, והכל מכח הכרת הטוב שהוא חייב על עצם השארותו בחיים.

הכרת הטוב של משה רבנו הביאה אותו להוריד את התורה שהיא קיום העולם

והכרת הטוב שלו הביאה אותו לידי ענוה, והענוה הביאתו לידי הבאת התורה לעולם ולעם ישראל, ועליו העידה התורה (במדבר י"ב, ג') "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וזה מה שיזכה אותו לקבל את התורה בהר סיני ושתקרא על שמו, וגם יהיה הוא המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל, וכמו שאנו אומרים ומעידים מדי יום: "ושמשה רבנו הוא אדון לכל הנביאים".

יום מתן תורה הוא יום הצלתו של משה רבנו ממימי היאור

והנה, הרא"ש (בפירושו על התורה) אומר על הפסוק (שמות ב', ג'): "ולא יכלה עוד הצפינו – מדרש: לפי שבאותו היום היה עתיד לגלות בפומבי ביום מתן תורה שהוא ו' בסיון שהרי בז' באדר מת משה".

כלומר, שלפי החשבון משה רבנו נולד ביום ז' באדר ושלושה חודשים אחרי כן היה ו' בסיון (וי"א בז' בסיון למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה) שזהו יום חג מתן תורה – חג השבועות, ולפיכך לא יכלה עוד להצפינו.

הרי לנו, שאותו יום בו נמשה משה רבנו היה ו' בסיון שלושה חודשים אחרי שנולד, והוא יום קבלת מתן תורה, ומכאן שהיסוד לכל התורה כולה הוא הכרת הטוב. ומי שיזכור שהוא "משה" על שם שנמשה מן המים, וגם יזכור שהוא זה שממלט ומושיע את האחרים ומוריד לעולם את התורה הקדושה שהיא קיום כל העולם כולו.

הכרת הטוב – היסוד לגדול בתורה

נמצינו למדים, שהכרת הטוב מביאה לקבלת התורה, ואם נזכור דברים אלה, נזכה ליישם את המידה הכל כך יסודית הזו של הכרת הטוב בכל שעה ועל כל צעד ושעל על כל מה שקורה אתנו ועל כל מה שעושים עמנו, ובעזרת ה' גם אנחנו נזכה לכך וזהו היסוד לגדול בתורה.