הפעם האחרונה שהשם 'בני ישראל' מוזכר בתורה כשם של אנשים פרטיים - בניו של יעקב אבינו, היא בתחילת פרשתנו. פתיחתו של ספר שמות, היא מעין ספר בראשית, שעסק באנשים יחידים, ובמשפחתו של יעקב. תשעה פסוקים לאחר האזכור הזה, מופיע ביטוי יחיד מסוגו בתנ"ך כולו (!) - ויאמר אל עמו, הנה 'עם בני ישראל' רב ועצום ממנו' (א', ט'). מנקודה זו והלאה, כל כינוי 'בני ישראל' בכל התנ"ך (מלבד בדברי הימים א', ב', א') פרושו – 'עם בני ישראל'. התורה נעצה תמרור בעת שבני ישראל עוברים ממצב של 'משפחה', למצב של 'אומה', מעתה, אותו כינוי שלפני כן משמעותו היה על משפחת יעקב, כעת משמעותו – עם ישראל.
מהסיבה הזו, העיסוק בספר שמות סביב האנשים הפרטיים, שונה במהותו מהעיסוק בספר בראשית. אם שם היו לנו פרשות שלמות המתארות את חיי האבות. הרי שבספר שמות בשלושה פרקים בלבד, התורה מקיפה את כל חייו של משה, ומיד היא עוברת לסיפור הנהגתו את עם ישראל.
ישנם שני פסוקים מקבילים, שממחישים את ההבדל בין שני הספרים. שני ביטויי געגועים, אחד למשפחת ישראל, ושני לעם ישראל.
שאלתו של יוסף ברגע חשיפתו לאחים, היא – העוד אבי חי? (בראשית מה', ג'). שאלתו של משה מיתרו לשוב לאחיו, מביעה את געגועיו, אך הפעם לעמו - 'ואשובה אל אחי במצרים, ואראה העודם חיים'.(ד', יח') למשה אין משפחה של ממש, ובתורה לא מוזכר מי היו אביו ואמו, אלא רק – וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. (ב', א') לבו של משה יוצא אל אחיו – ומי הם אחיו של משה? עם ישראל כולו!
לא כל בני ישראל הבינו שזה שהם למעשה כבר לא 'משפחת בני ישראל', זה מחייב אותם להיות 'עם בני ישראל'. אלה שלא הבינו זאת, לא השכילו לנהוג מתוך חיבור של בני אותה אומה אחד כלפי השני. וזה מה שגרם לסיפור של שני הניצים שפוגש משה. סיפור שממחיש את הפלגנות ששרה בעם ישראל, את המלשינות, את ההבנה שאנו כבר לא 'משפחת בני ישראל', ואת חוסר ההבנה שישנו חיבור חדש של 'עם בני ישראל'.
הפלגנות הזו, שנבעה מהתפרקות 'משפחת בני ישראל' מעול השעבוד הקשה במצרים, ומאי בניית 'עם בני ישראל'. כמעט וגרמה לעם ישראל לאבד את מושיעו. פרעה מבקש להמית את משה, והוא נאלץ לברוח ממצרים למדיין, בגלל אותה מלשינות.
לבסוף משה חוזר למצרים בעקבות נבואת הסנה. בנבואה זו הקב"ה מראה למשה, את הסנה שבוער ואיננו אוכל. את השלד הבלתי מתכלה של עם ישראל. גם השעבוד הקשה, לא מצליח לקחת מהם את הזהות היחודית שהולכת ונבנית במעבר בין משפחה – לאומה. נכון שבגלות מצרים לסנה אין עלים ופרחים מלבלבים. אבל יסודות איתנים בלתי מתכלים – ישנם וישנם! למרות מה שמשה עבר, ענפי האומה המחברים בין כלל היחידים לעם אחד, חיים וקיימים. ואותם, לא הגלות הזו, ולא שאר גלויות מסוגלות לטשטש ולמחות.
כך עולה וצץ החיבור האלוקי בין עם ישראל כ'עם' לבין הקב"ה. חיבור שהיה בספר בראשית בין אבות האומה – בין יחידים ומשפחות לקב"ה, בספר שמות הוא הופך לחיבור בין עם לאלוקיו.
* * *
הציבור שהיה בראשית שנותיו בארץ, משפחה קטנה וחמה. הפך לאומה של ממש. הגידול המבורך גורם לכך שהמכנה המשותף של 'משפחה', כבר לא יכול לתפוס על ציבור כה גדול. מעתה יש לנו צורך לזהות את השונים מאתנו – אלה שאנו לא מצליחים לכנסם תחת ההגדרה של 'בני משפחה' – כ'בני האומה'.
אך אל לנו לטעות, ולהוריד בכך את תחושת הקרבה והחיבור אליהם. כיון שאותה הגדרה של 'בני ישראל', שבטאה לפני כן משפחתיות פרטית, כעת היא התרחבה והיא מבטאת חיבור של אומה מאוחדת.
ל'בני ישראל' נוספה אומנם מילת פתיחה של 'עם בני ישראל', אך מהות העם ושמו נותר 'בני ישראל'. זהו עם של משפחתיות מאוחדת. עם בעל פוטנציאל של חיבור ואיחוד בכל מצב בו הוא נתון. לעיתים דווקא המצבים הקשים, אלה שמפרקים את החיבור המשפחתי המצומצם, מהווים הזדמנות להכיל את חלקי העם השונים בקטגוריה של שבט אחר מאותו עם. וכך המשבר עצמו מהווה הזדמנות לבנייה של משהו חדש, של אומה שאמנם היא לא 'אחידה' – בעלת שבטים וגוונים שונים, אך היא 'מאוחדת' סביב ציר נצחי אחד. וכך 'עם בני ישראל' בונה חיבור גדול מזה שהיה לו כשהוא היה רק 'בני ישראל, כיון שהאיחוד של עם שלם הגדול מסך חלקיו.
* * *
סנה:
במדבר צחיח
בחרבה לוהטת
רק חול ושמיים
אדמה יבשה
מצמיתה ומתישה
חסרת אמירה
כמוות דוממה
בשממה תהומית
בכבשן הריקני
המעלה ומצמיח
את פריחת הקוצים
לבלוב הדרדרים
בקץ החיות
בעומק הישימון
על הצוקים הערומים
משם
ורק משם
נשמעת הבשורה
שם
בין הברקנים
הדוקרים אך מבאים
את ראשית הגאולה
האמירה הראשונה
לשליח הנאמן
רועה ישראל.
הכותב הוא ראש תחום חרדים בגשר.