הנה משה רבינו ע"ה היה בן שמונים שנה בנבואתו בסנה הבוער. למן היום שנולד במצרים, בז' באדר, ועד לזמן אשר ציווה עליו הקב"ה לצאת בשליחותו לגאול את עם ישראל, חלפה לה תקופה ארוכה - שמונה עשורים, בהם ציפו והמתינו בני ישראל לגאולתם.
התורה אינה בוחרת להאריך בכל מה שארע למשה בארמונו של פרעה בהיותו עלם רך, וכן במשך התקופה בהיותו נער, אין התורה מפרטת קורות חייו של משה, למעט בארבעה מקרים בודדים:
א. יציאת משה מארמון פרעה: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. ע"כ.
פירש רש"י - שעלה לגדולה, שמנהו פרעה על ביתו. כלומר שקיבל משרת מלכות בארמונו של פרעה ושימש בתפקיד כנסיך מצרי. ואמנם אעפ"כ בוחר הוא לראות בסבל של עם ישראל, כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא היה יכול לסבול (רמב"ן), ומשעה שנתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם, ראה אותו מצרי נוגש, ומצד האחוה התעורר להנקם (ספורנו) ואז- וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. ע"כ.
ב. משה מוכיח את הנצים: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. ע"כ. מפני היות כל אחד מהם אחיו לא התעורר להנקם, אבל הוכיח במישור (ספורנו).
נמצא כי מצד אחד יוצא משה לראות בסבלות עמו, ומאידך מפגין קנאות למידת האמת והצדק בין בני עמו.
ג. מושיע בנות יתרו: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר וכו', וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. ע"כ.
הנה יתרו, אע"פ שהיה רב במדין, הרי משפירש לו מעבודה זרה - נידוהו המדינים מאצלם, כך שלא היה בעל מעמד חברתי וירד מכל גדולתו. אף על פי שמדובר היה במשפחה ללא מעמד וללא 'יחוס', מכל מקום, משראה משה את הרועים באים להשקות צאנם מן המים שדלו בנות יתרו, חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנן (הרמב"ן).
ד. משה נושא אשה את ציפורה. וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. ע"כ.
ראה בבעל הטורים שכשנשא משה בתו של יתרו הוצרך משה לנדור לו (ליתרו) שבן הראשון שיולד לו שיהיה כומר לע''א וזה כוונתו כי ידע שיחזיר את חמיו למוטב כמו שעשה שהרי נתגייר מ''מ נענש שבן בנו נעשה כומר לע''א שנאמר ויהונתן בן גרשום בן מנשה ודרשו חז''ל בן משה היה אלא שתולין הקלקלה במקולקל. עכ"ל.
מדוע דווקא ארבע מאורעות אלו נכתבו בתורה?
הנה התורה בוחרת לחשוף בפנינו ארבעה מאורעות בלבד מאז היות משה תינוק ועד נבואתו אל מול הסנה הבוער. מדוע לא האריכה התורה בהשגותיו הכבירות של משה? מדוע לא האריכה התורה בסיפורי המנהיגות המופלאים של משה במהלך שנותיו הרבות במדין כדאיתא במדרש? מדוע לא מפרטת התורה על ההתמודדויות השונות שהיו למשה בתוך ארמון פרעה?
מה מיוחד בארבעה אירועים אלו, אשר רק הם נכתבו בתורה להורות לדורות כיצד נתעלה מושיען של ישראל?
היסוד לכל גדולה - ענווה!
והנה כאשר נבוא לבחון כל ארבעת המאורעות, נראה לומר שבכל הנ"ל מתגלה מידתו הגדולה של משה כפי שהיטיב לתארו בפסוק: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה [במדבר יב' ג'].
מכל המעשים הנ"ל רואים את גדולתו של משה רבנו ע"ה, ועל הרצון העז לעזור לזולת ואפילו אם הוא אדם שלא הכירו מימיו, ואפילו אנשים שלכאורה לא ברמה ומבני המעמד שלו, כמו העבדים היהודים במצרים, וכמו במעשה עם בנותיהם של יתרו ובפרט לאור מה שמובא בחז"ל שכל העולם נידו אותן וביזו אותן, ואף על פי כן משה עזר להן.
אין זה דבר נדיר למצוא אדם שיסכים לעזור לבני הקהילה שלו, או לשותפיו או לשכניו, אמנם, יותר קשה למצוא אדם עשיר לדוגמא שיפתח צער של ממש כלפי מצוקתו של עני. ככל שהזולת מרוחק יותר במעמדו, במצבו הכלכלי, ובהגדרת קהילתו, כך קשה יותר מצד האדם לפתח הזדהות והשתתפות בצער זולתו. מה שאין כן משה רבנו ע"ה – למרות שהיה מבית חשובי מצרים חש על בשרו ממש את צערם של אותם עבדים, וזוהי רמה מופלאה של מידת "ואהבת לרעך כמוך".
משה הניח כל מנעמי המלוכה וכל כוחות של שררה ואף את מעמדו כנסיך שכח כדי לראות בעיניו וכדי להעצים את חוויית ההזדהות עם אחיו הסובלים. משה חיפש את הנשיאה בעול, וחיפש להשתתף בצרת הציבור, ולא שת ליבו למעמדו הרם כל עוד אחיו משועבדים בפרך נושאים על גבם חומר ולבנים ונאנקים תחת המשא הכבד של הגלות. ולכאורה לאחר חוויה קשה שכזו, היינו מצפים שמשה יקח לעצמו איזו הפוגה מן המראות הקשים, ויסתגר בארמון לאיזה זמן להתגבר על כאב הלב שהרי היה אז רק ילד בן שתים עשרה! אמנם התורה מתארת שמיד למחרת חוזר הוא לצאת אל אחיו הסובלים ('וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי') וממשיך לתת לב עליהם והיה בוכה ואומר: 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם', והיה נותן כתפיו ומסייע לבני ישראל.
ואולי אפשר לומר, שלכן הקב"ה בחר במשה רבנו כמנהיג דוקא בגלל אותה מידה שהיתה לו שצערם של בני האדם הרגיש על בשרו, וזהו מה שצריך המנהיג להרגיש בצער של כל אחד ואחד. ובדומה לזה כתב בספר 'נתיבות שלום' על התורה [שמות עמ' מג'] שם שאל על המדרש [שמו"ר ג' ג'] שאמר הקב"ה למשה 'אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם'.
וכתב שהכוונה למדתו של משה רבינו, שבה תלויה הגאולה, והיא מידה של ביטול הישות בתכלית כאין ואפס המוחלט, ואמרו חז"ל: 'כ"ד מוכי שחין ונפשו של משה נמוכה מכולם' והרי מוכי שחין הם אנשים שבורים בתכלית השברון ונפשו של משה עוד נמוכה מכולם, שהוא בטל ומבוטל להשי"ת בתכלית כאין וכאפס, ועל זה הכוונה 'אם אין אתה גואל אין זולתך גואל' שגאולת מצרים אינה יכולה להיות ע"י שום מדה אחרת כי אם ע"י המדה של משה והיא התבטלות גמורה להשי"ת.
לפי דבריו של ה'נתיבות שלום' נמצא אכן שהיסוד והשורש להיחלץ לתיקון המציאות טמון במידה זו של התבטלות כלפי הקב"ה והיא היא מידה של ענווה.
לפי יסוד זה ניתן גם לבאר את קנאותו כלפי הרשע שקם להכות את אחיו וכך גם ניתן לבאר את המאורע הרביעי אותו מציינת התורה בנישואיו של משה לציפורה והולדת בניו. משה אינו נמנע להתחבר ליתרו וזאת אע"פ שהיה מנודה, ובנוסף לכך אף הסכים לתנאו של יתרו (על פי בעל הטורים) למסור את בנו כביכול לע"ז - מתוך ידיעה שעתיד יתרו להתגייר בלב שלם. גם הסכמה זו לתנאו של יתרו נובעת ממידת הענווה של משה – לדעת לסבול ולהכיל רעיונות ודעות שגויות על מנת לתקנן ולהחזירן למוטב.
אין אדם שיכול למדרגה כזו, אלא על ידי התבוננות במידותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב וכל הנהגותיו להיטיב עם כל בריותיו אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו, וזוהי עצם סיבת בריאתו את העולם, וכמו שדרשו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכו', ומידת רחמנותו ניכרת לכל בר דעת בהתבוננות קלה ופשוטה, כך משה רבנו ע"ה, על אף גדלותו ועסקיו בכל ענייני הממלכה במצרים, מצא זמן להתעניין ולהשתתף בצער של כל אחד ואחד מבני האדם השפלים בהרבה יותר ממנו, וזוהי בעצם מידתו של הקדוש ברוך הוא – על אף גדלות אין קץ, הרי שהוא מזין ומחייה גם את השפלים ביותר.
על מעלותיו של משה המרומזים בשמו
וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. ע"כ. הנה רבים מן הראשונים כתבו לפרש מה משמעות השם "משה". האבן עזרא כתב כי השם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש, ושמו בלשון מצרים היה 'מוניום'. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים, גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו 'משוי', כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים. עכ"ל. הנה לפירושו השם 'משה' מתורגם מהשפה המצרית הקדומה, ובת פרעה למדה או ששאלה כיצד לתרגמו.
אמנם ראה באור החיים הק' שכתב כי הקב"ה הוא זה שקבע את השם "משה" ולפיכך הכניס שם זה בפיה של בת פרעה. מה שאמרה היא בטעם השם 'כי מן המים משיתהו' הרי שלא ידעה טעם זולת זה. עכ"ל. כלומר הקב"ה הוריד לבת פרעה הרעיון לקרוא כך והיא תירצה לעצמה את משמעותו של השם, אך הקב"ה אשר 'שם שמות בארץ' טעמים אחרים עימו - צא ולמד מה שכתוב בספר הזוהר (ח''ג דע''ו תיקונים תיקון ס''ט) מה ירמוז שם זה. ראה שם באור החיים פי' נוסף.
מעלתו של משה נרמזת בפסוק:
'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ'.
עוד חשבתי לומר, לפי כל מה שבארנו לעיל, דהא איתא בתענית [ד' ז'.] אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה", ע"כ. ומוכח מגמרא זו, דמים מרמזים על ענווה (ואולי לכן איתא דמים זה מדת הרחמים והחסד), משום דמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך.
ואולי אפשר לבאר דזוהי כוונת הפסוק "כי מן המים משיתיהו" – המים מרמזים לענווה כנ"ל, לומר - בת פרעה הוציאה את משה מן המים שמרמזים לענוה, ועל ידי מדה זו זכה משה להגיע לדרגה של "ואהבת לרעך כמוך" ממש ולהרגיש בצערו של כל אחד ואחד. לפי"ז, בת פרעה ראתה מעלה מיוחדת במשה, וידעה לומר שמעלה זו מקורה ב'מים' והיינו 'מידת הענווה' שמשה זה יהיה עניו, ולכן הוא יזכה בעתיד להרגיש ברגשותיהם של חבריו וכך יצליח להיות המנהיג של עם ישראל שגם יוציאם וימלט אותם ממצרים.
והנה, על הפסוק: "ותצפנו שלושה ירחים" כתב הרא"ש [בפירושו עה"ת] וז"ל: "ועתה צא וחשוב מז' באדם ועד ו' בסיון תמצא שלושה חודשים מכוונים". ורבנו בחיי כתב עוד: "והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור - בו נתעלה בשמים וקיבל תורה בסיני וכו'", עכ"ל.
ואולי לפי"ז אפשר לומר גם כן דבשכר שציער את עצמו במים, כלומר בעניין הענווה כמו שפירשנו על דרך הרמז – זכה לכך שהוא יהיה זה שימסור לבנ"י את התורה ביום זה, וכהביאור שביארנו לעיל, שעל ידי הענווה זכה למידה של "ואהבת לרעך כמוך", ולהרגשת צערו של כל אחד ואחד ולכן זכה גם לתורה.
'משה' - 'ממלט ומושה את אחרים מצרה'
הנה הספורנו בפירושו לפסוק שופך אור חדש על מהות השם 'משה', ובדבריו טמון יסוד עצום בחינוך ובעבודת המידות.
הנה פירש הספורנו 'ותקרא שמו משה - ממלט ומושה את אחרים מצרה. עכ"ל. לפי הספורנו אין שם זה בא ללמד על מאורע מכונן בחייו של משה כתינוק, אלא השם 'משה' מלמד על מהותו של משה - שעתיד להיות איש של תשועה לזולת. נמצא לפי פירושו שאין השם מלמד על העבר, אלא על העתיד.
אמנם יש עוד לשאול כיצד ידעה בת פרעה על הכוחות הטמונים בילד? אכן נאמר במדרש (הובא ברש"י) שכשבכה משה שמעה את קולו כנער, אך עדיין אין זה מספיק על מנת לנבא כי כל מהותו של הילד להיות מושיע לאחרים.
אלא מפרש הספורנו: 'ותאמר כי מן המים משיתיהו - הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים. עכ"ל.
הנה לפי זה, ידעה בת פרעה שעתיד הילד לגדול ולהיות מושיע אחרים מתוך שהוא בעצמו זכה להיות נושע! בת פרעה תולה את מהותו ואת סגולתו של הילד בעצם חווית ההצלה שזכה הוא בעצמו. והנה תנאי זה הוא חיוני על מנת לבנות מנהיג שעתיד להושיע את הרבים, עד כדי כך שהיה הדבר צריך להיעשות בגזירת עליון, שיסבול משה בהיותו תינוק צער ואבדן בתיבה, וע"י שיזכה להצלה ולישועה הרי יקבע בנפשו הטבע להציל ולהושיע את זולתו.
הנה כל הורה בישראל צריך להיפעם ולהשתאות בקריאת פירוש זה של הספורנו, ולהפנים את העיקרון החשוב הטמון בו - כי הבניין הרוחני של הילד מתחיל מתחושת הביטחון והאהבה אשר הוא זוכה לקבל בימי הילדות. הנה המהות של האדם והיכולות הרוחניות והאנושיות שלו, מתעצבות ומתעצמות מכוח הישועה, האהבה והחמלה להן הוא זוכה בשלבי התפתחותו.
נמצאה אם כן ראשית הדרך על מנת לגדל את ילדינו לגדלות: תחילה עלינו לספק להם את התשתית הרגשית ולפרוש עליהם סוכת ביטחון, שירגיש הילד שהוריו מהווים לו משענת בטוחה וכי בכוחם וברצונם להושיע ולהגן עליו. הנה ילד שמקבל 'ישועה' מהוריו, הרי נזרע בו זרע שעתיד ליתן פירות בשלבים מאוחרים יותר, ובכוח התמיכה והאהבה שזכה בהיותו ילד, יזכה להיות מושיע הוא בעצמו.
וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה - וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל
הנה מכל תהליך גדילתו של משה במצרים, לא בחרה התורה אלא לספר על ד' מאורעות אשר מלמדים על מעלתו של משה. מתוך פסוקים קצרים אלו, למדנו כי דרכו של משה בטרם הפך להיות מושיע לרבים, החלה מן היותו מושיע גם ליחידים. כל מהותו של משה הייתה התבטלות כלפי השי"ת, ומתוך כך זכה לענווה גדולה גם כלפי בשר ודם. והנה לא סיפרה לנו התורה על יכולות הלמדנות של משה ועל התמדתו בעבודתו הרוחנית, גם לא סיפרה לנו התורה על השגותיו הנבואיות של משה עד מעמד הסנה, אלא כל מאורעות חייו הכתובים בתורה נעים סביב העניין של ענווה ותשועה לזולת. והנה זה פירושה של ברייתא [עירובין נד.] אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ותורה ניתנת לו במתנה וכו' ועולה לגדולה. עיי"ש.
משום כך, בפעם הראשונה שנגלה הקב"ה אל משה רבנו זה היה במדבר כשהלך לרעות את צאן יתרו חותנו, וכמו שכתב רש"י על הפסוק שם "אחר המדבר" – שהלך לשם כדי להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים, שם נגלה אליו הקב"ה להראות לו את חיבתו למידת "ואהבת לרעך כמוך".
עוד למדנו לפי הספורנו כי השורש למעלותיו זו של משה - מתוך שזכה הוא בעצמו להיות נושע. על כן כמה ראוי שנתאמץ אנו 'להושיע' לפי כוחנו את נשותינו, ואת ילדינו, ואת כל הסובבים לנו, מתוך שאיפה להרבות חסדים בישראל, ומתוך הבנה שתשועת הזולת היא תחילתה של תשועה לרבים!