השמים קודרים ברחובות החרדים, נדמה שהשמש מסתתרת דווקא במקום שכה זקוק למעט אור.
הכל מתהלכים להם על קצות האצבעות, שותקים, כנוסים במחשבות נוגות על המתחולל אצלנו פנימה.
כבר לא מדובר במפלגה קיקיונית של נוער פזיז וקל הדעת הלוקח דין לעצמו ומוציא עצמו מן הכלל.
זה כבר הפך לתופעה מדאיגה ונרחבת בהרבה. תופעה שהתעלתה בעוצמתה, כשהיא משגרת חיצים רעילים לכל עבר.
כמויות של דם רע שוטפות את הרחובות, אין מי שיעצור את הסחף הכל כך כואב.
כל כך קשה שלא לנקוט עמדה, קשה לא פחות - לעמוד מן הצד ולהתבונן כיצד מעשי ידינו טובעים בים.
הלא אין אחד מאיתנו שלא חייב הכרת הטוב לכל אחד מן הצדדים. על ימים ושנים שבהם יכולנו לעסוק בתורה ללא הפרעה, בזכות מסירות נפשם של אותם אלו הנמצאים בגוף הסערה.
המבט המתחנן הניבט מכל עבר, זועק ללא מילים אל קירות דוממים - אנא שמישהו יעשה סוף לסאגה המפחידה, לפני שיהיה מאוחר.
כי כבר מאוחר.