פרק ד'
סוזן, אמה של ג'ניפר, נכנסה לבית אביה, כשליבה הולם בפראות. האב הקשיש ישב מאחורי שולחן העץ וקרא בעיתון.
"סוזן! מה שלומך?" – התרומם אביה לקראתה. "האם הכל כשורה?" - הוסיף, לאחר שראה את החיוורון על פניה.
במאמץ רב הצליחה סוזן להסביר את סיבת בואה ולהוציא מפיה את השאלה, האם אמה היא האם האמיתית או שמא ישנו סיפור מאחורי לידתה, אותו אינה יודעת.
האב הזקן לא שש לשתף פעולה, ובתחילה טען כי אינו יודע דבר. אך לאחר בכי ותחנונים, סיפר לבתו, כי יום אחד חזרה אמא הביתה עם תינוקת קטנה בזרועותיה, ואמרה לו כי מעתה היא שלהם. מעבר לכך, לא אבה להמשיך ולדבר בנושא.
"לא, סופי, אינני יודע מאין הביאה אותך אמא. לא, אינני זוכר מי מסר לה את התינוקת. הביני, הרי עברו כבר מעל לחמישים שנה! ומה זה משנה, אמך נפטרה כבר, ובוודאי גם האשה שמסרה לה את התינוקת, נפטרה גם היא. רגע, רגע, תפסיקי לבכות. תני לי להיזכר... בעצם, נדמה לי שאני נזכר. שמה היה סופי. סופי וויליס."
סופי. השם צלצל באוזניה של סוזן כאלפי פעמונים. תמונות ילדות נשכחות החלו לצוף בראשה בזו אחר זו.
אמא מסרקת את שיערה, מסדרת את שמלתה ושמה את ידה בידה. יחד צועדות הן אל הפתח וליבה מתרונן. אבני החצץ שתחת רגליה כמו משמיעים צלילים עליזים, ואפילו הציפורים מזמרות זמר מיוחד ומלוות אותה ברינה. כולם מרגישים כמה שמחה היא ושמחים יחד איתה. הרי היום זהו היום של סופי.
אמא וסוזן הקטנה צועדות על השביל, פותחות את השער, חולפות על פני הרחובות המוכרים. הנה, כבר רואה היא מרחוק את ביתה של סופי, והיא, כמו תמיד בשעה זו, עומדת בפתח החצר, נשענת על שער הכניסה.
"הו, הנה את, חמודה! בואי, בואי, היכנסי!" – מכריזה סופי בחדווה. היא מעניקה לסוזן חיבוק חם ואוהב ומובילה אותה אל תוך הבית. כבר בכניסה עולה באפה של סוזן הניחוח המוכר. ניחוח עוגת תפוזים שזה עתה נאפתה. הכסא הגבוה עומד במרכז המטבח, כאילו מחכה רק לה. סופי מרימה את סוזן ומושיבה אותה עליו. סוזן יושבת בסבלנות וממתינה בשעה שסופי פורסת מעוגת התפוזים, מניחה את הפרוסות בצורה מסודרת על צלחת חרסינה מעוטרת.
"תאכלי, חמודה, תאכלי!" – מבקשת סופי. "תאכלי כמה שאת רוצה, עד שתשבעי".
"אבל סופי" – אומרת סוזן הקטנה, בפה מלא בעוגה – "העוגה כל כך טעימה, אני אף פעם לא אשבע ממנה!"
סופי צובטת את לחייה בחיבה. עיניה נוצצות. היא אומרת לה כמה מילים בשפה לא מובנת, ואחר אומרת באנגלית: "אם כך, תאכלי כמה שאת רוצה. אל תדאגי, אם ייגמר – אני אאפה עוד!"
זיכרון הביקורים אצל סופי מציף את סוזן געגועים עזים. היא זוכרת כמה חום ואהבה קיבלה בביתה של האישה.
התמונה הבאה העולה בזיכרונה היא בלתי נעימה בעליל. היא זוכרת מריבה. מריבה איומה ונוראה שכוללת צעקות הדדיות, כעס גדול ובכי. סופי בוכה ואמה מושכת אותה אחריה, חזרה הביתה. היה זה כשסוזן הייתה בת חמש שנים. ומאז, לא ראתה את סופי עוד. ניסתה לבקש פעם ופעמיים מאמה שתיקח אותה לסופי, אך קיבלה בתגובה התפרצויות זעם וצעקות: "אין יותר סופי! ואל תבקשי שוב, זה נגמר!"
כברק הכתה בה ההכרה: אמנדה כלל לא אמי האמיתית! גדלתי אצל אישה זרה, והאישה שכל כך אהבתי, האישה שכל כך אהבה אותי, סופי, כנראה היתה אמי!
באותו רגע גם הבינה, מדוע היא כלל אינה דומה לאמה. ולמה קיבלה יחס שונה מאחיה האחרים. היא תמיד הייתה זו שהוכרחה לנקות אחרי כולם, עליה הוטלו המשימות שאף אחד אחר לא רצה לעשות, ומעולם לא קיבלה בבית יחס חם ואוהב.
היא שבה הביתה, חשה כלאחר מהלומה. שיתפה את ג'ניפר בתה בחדשות, תוך שהיא מדלגת על המסקנות המתבקשות, עוד לא מעכלת. צריכה לבדוק, להבין.
ג'ניפר שמעה את הסיפור, נדהמת. היא הבינה כעת, מדוע כה התנגדה סבתה לתהליך הגיור שלה. היא הייתה זו שנלחמה בכל תוקף, ובעת ביקורה של ג'ניפר אצלה בתקופת לימודיה במכון חנה – השתוללה ברוב זעם, הפכה כסאות ואיימה שלא להכיר בה כבת משפחתם.
" – אמא, צריך למצוא את סופי!" – מתנערת ג'ניפר מקטעי המחשבות המבולבלות המציפות אותה. בעת כזו, של הלם ובלבול, טוב להיתפס במשהו מעשי, פיזי, כדי לחזור למציאות. יחדיו הן מחפשות את שמה של סופי וויליס בספר הטלפונים של פלורידה. ואכן, יש אחת כזו, וידה הרועדת של סוזן אוחזת בשפופרת הטלפון, מחייגת את הספרות.
"- שלום, אפשר לדבר עם סופי?" – שואלת סוזן בקול רועד.
"- מי מבקשת?" – שואל קול של אשה מעבר לקו.
"- זאת סוזן"
"- איזו סוזן?"
" – הבת של אמנדה סמית....." – עונה סוזן ובתגובה שומעת קול חבטה.
האישה שמעבר לקו, שרה – אחותה של סופי, נפלה מתעלפת.
המשך יבוא...
הסיפור אמיתי לחלוטין, כולל תאריכים ומקומות. שמות הדמויות שמורים במערכת, למעט שמות השלוחים, שלא שונו. התפרסם לראשונה במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון כפר חב"ד