פרשתנו היא מסע. מסע הגשמת חלומותיו של יוסף. תחילה פרעה מגשים חלק אחד – באמצעות חלום משלים לחלום יוסף. ובשלב הבא האחים מגשימים את החלק הנוסף בחלום. עד שבסוף הפרשה חלומו של יוסף כמעט בא לידי הגשמה מלאה.
אך בכדי להשיב על השאלות שהוצבו, נתמה את תמיהתם של מפרשים רבים. שתמהו מדוע מיד כאשר עלה יוסף לגדולה, לא אסר מרכבתו, ועלה לרגלי אביו יעקב. לבשר לו שהוא בנו מחמד עינו לא נטרף בידי חיה רעה, אלא הוא חי וקיים והוא מלך במצרים. וכך לכאורה היה בא הכל על מקומו בשלום, ללא העלילה המורכבת שמסופרת בפרשתנו.
כפי שכבר כתבתי בבמה זו בשבוע שעבר, [http://www.kikar.co.il/158578.html]הנתק שנכפה על יוסף מאביו ומשפחתו לא היה רק טכני – מפני שהוא נמכר לעבד. וכאשר הוא עולה לגדולה, והוא כבר לא עבד, הוא יכול לשוב למשפחתו. הנתק שנכפה על יוסף היה מהותי ועמוק מאין כמותו. אחיו לא הכירו במקומו במשפחה, ומבחינתם אין לאדם כמותו מקום בבניין כלל ישראל, ועליו לצאת מעם ישראל כעשו וכישמעאל. אם יוסף היה שב כמלך מצרים אל המשפחה, אולי לא הייתה להם היכולת למוכרו שוב לעבד, אבל עדיין מבחינתם הוא היה נטע זר לעד. וכך היו חלילה נוצרים שתי אומות במשפחת ישראל. כאשר כל אומה אינה מסוגלת למלא את יעודה ולו במקצת. מאחר שיעוד האומה יתכונן רק כאשר תיכנס השראת השכינה אל תוככי הבית והמשפחה, ושם לכל אחד ואחד ישנו פן ייחודי משלו, הנותן נופך וערך שרק הוא יכול לתת. ודווקא ממכלול גווני הנפש מתגלה כבוד ה', ובית יעקב הופך למשכן ה', ובית ישראל נהיה לבית – א-ל. אך התפלגות האחים, מעקרת מכולם את הקיום נצחי, ומועלת בתכלית העם הנבחר.
בכדי להחזיר את גלגל מכירת יוסף אחורה, היה צורך בתהליך עמוק של תיקון ושינוי. האחים היו צריכים להסכים עם המסר שיוסף העביר להם מחלומותיו, ולהפנים את החזון שלו – בכדי לאלום את אלומות בשדה, יש צורך בשנים עשר שבטי י-ה. לכל כוכב בפני עצמו, אין יכולת לדחות את החושך. ורק מאור כל הכוכבים יחדיו, יאור העולם באור החיים. לחזון הזה האחים התכחשו. ועל כך נתנבא יוסף בחלומו, שסופם שישתחוו לו, ויודו לו שההרמוניה המשפחתית היא היא היסוד הקיומי של משפחתם – משפחת ישראל.
איך יוסף יכול לעשות זאת? האם יש בכוחו לשנות את מחשבתם של אחיו, בעוד הוא יצא מחיק המשפחה ושקוע בארץ מצרים? ובכן, כאן מתחילה פרשת מקץ. פרעה מלך מצרים חולם חלום, ואיש לא מצליח לפתור אותו. לחלום אין מענה ממי שיש לו תפיסה רק בעולם המוחשי הנתפס בשעות העירות. חלומו של פרעה יכול להיפתר רק על ידי 'בעל החלומות', מי שבקי גם מעבר למה שרואים כאן ועכשיו, יש לו ראיה מקיפה ופנימית על הוויה כולה, והוא תופס את המרחב בצורה שלמה ואחדותית.
יוסף שומע את חלומו של פרעה, ומול עיניו הוא רואה בבועה של משהו רחוק, משהו רחוק, אבל מוכר. בחלומו הקפקאי של פרעה מתחרש עיוות טראגי. באותו אחו רועות גם שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר, וגם שבע פרות רעות מראה ודקות בשר. המציאות הפרדוקסאלית הזו, שמאותו אבוס חלק מהפרות משמינות ומתדשנות, וחלקן מורעבות ושדופות. היא מציאות בלתי מאוזנת שקורסת אל תוך עצמה. אין לה אפשרות להתקיים. והפרות רעות הבשר, בועלות לקרבן את הפרות בריאות הבשר.
כך גם בחלום השיבולים. באותה ערוגה, צומחות שיבולים בריאות וטובות. וגם שיבולים רעות דקות ושדופות. וגם פה, המציאות הפרדוקסאלית הזו, שמאותה אמא אדמה, צומחות גם שיבולים טובות וגם רעות. המציאות הזו, אינה ברת קיום. והיא קורסת לתוך עצמה, והשיבולים הדקות בולעות את הבריאות.
פרעה לא מוכן לקבל שום פתרון לחלומותיו. הוא מבין שהוא ראה בחלומות מסר קיומי בשבילו. ובחייו עומד להיות חוסר איזון שיגרום לקריסה פנימית. רק יוסף מבין מהו החוסר איזון שפרעה ראה בחלומותיו. והוא מבין גם למה דווקא הפרות והשיבולים הרעות, מאיימות על קיומם של הפרות והשיבולים המלאות. למרות, שלכאורה היה צריך להיות ההפך. דווקא הפרות והשיבולים המלאות, הם אלו שיאימו על קיומם של הרזות והרעות. מאחר שהן אלו שעומדות לקמול ולנבול, ואלו הקיום של הפרות והשיבולים הטובות, נראה דווקא מובטח.
אך לא, יוסף מבין את הסוד של המזיגה וההרמוניה. הוא יודע שאין אפשרות לחזקים, למוצלחים, ליפים, ולדשנים, לשרוד. אם לא שיהיה להם מיזוג עם החלשים, הרזים, הדקים, ורעי המראה. הם, שבטוחים בעצמם, וסבורים שלא חסר להם בעולמם מאומה. דווקא הם בבעיה קיומית קשה מאוד. ומציאותם עתידה לקרוס, מאחר והם לא מתמזגים בהרמוניה עם השונים והפחותים מהם.
כבת קול החוזרת אליו ממרחק של שנים, רואה יוסף בעיני רוחו שוב את חלומותיו. חלומו של פרעה מהדהד ליוסף עם הדי חלומו, והוא מתמזג עם חזון נבואת חייו. המסר המשפחתי הפנימי שהוא ביקש להעביר לאחיו, מתבקש כעת מפרעה כמסר כלל עולמי. החזון שלו, שידיי כל האחים נחוצות לשדה עבודת ה', ולבנין בית ישראל. הופך כעת לחזון אוניברסאלי.
יוסף פותר לפרעה את חלומותיו, על פי חלומותיו שהוא עצמו חלום שנים לפני כן. סוד החלומות של שניהם הוא אחד - השיתוף והחיבור של כל הכוחות יחד. מתוך ראיה מרחבית ופנימית התופסת את הרובד העמוק של הבריאה, ומבינה ששם שורש הכל אחד.
אצל יוסף החלומות לימדו על החיבור נכון של כל כוחות הנפש של בני המשפחה. ואצל פרעה, החלומות לימדו על הצורך בחיבור נכון של כל כוחות הטבע, תוך ניצולם באופן מועיל וראוי.
במקום שמצרים תשבע ותתענג שבע שנים, ואחריהם בשנות הרעב היא תקרוס לתוך עצמה. ולא יהיה לה אפשרות להתקיים. יש להרזות מעט את הפרות והשיבולים השמנות. ומשכבת השומן הזו, לקיים את הרזות והשדופות. וכך יהיה גם לשמנות וגם לרזות אפשרות להתקיים. וזה בדיוק מה שדרש יוסף מאחיו – אם נחלק את בית ישראל לשנים, לשני הבתים לא יהיו קיום. ורק אם נחבר כוחות יחד, כל אחד יתרום משכבת השומן שלו, לטובת הרזון של השני, נוכל לבנות את בית ישראל.
יוסף החיל את החזון שלו, על אופי ההתנהלות הכלכלית של מצרים. הוא הצליח להנהיג בבריאה את חזון חייו, ומצרים שגשגה בזכות סודו. אך האחים - שלא קיבלו את החזון של יוסף, ולא אגרו בשנות השובע לשנות הרעב – מאחר שהם לא האמינו בחלום של יוסף. ולא היה להם את אותה נבואה וידיעה פנימית המחברת בין כוחות הבריאה כולם, הם רעבו ללחם. חוסר האיזון שהם נהגו, הגיע עד שערי קיומם. ובכדי שלא יתממש עליהם חלומו של פרעה – שהפרות והשיבולים הרעות יבלעו את השמנות והטובות. הם נאלצו לצאת ולחפש את חלומו של יוסף. לנסות להתחבר לסוד הקיומי שנעלם מהם, יחד עם היעלמותו של יוסף.
כשהאחים מגיעים למצרים, בכדי לרכוש מזון. הם גם כבר מחפשים את יוסף – לכן הם נכנסו למצרים בעשרה שערים שונים. בלי סודו של יוסף חייהם בסכנה. לא בטוח שהם מודעים לזה. אבל בתוכם הם כבר מרגישים שהירידה למצרים היא לא רק בכדי לקנות אוכל ברעב. אלא גם קשורה בפנימיותה לחיפוש שהם צריכים לחפש אחרי יוסף.
ואכן, בשלב זה – כשיוסף מאשים אותם שהם מרגלים, האחים כבר מציגים את עצמם בפניו כ'בני איש אחד'. הם לא מחלקים את עצמם לבני שלוש אמהות. הם ובני השפחות, מאוחדים תחת מכנה משותף אחד. אך עדיין למרות שהם מכרו את יוסף, הם מציגים את עצמם כמשפחה נורמטיבית לגמרי, שבסך הכל בן אחד בסך איננו, וחוץ מזה הם משפחה למופת. [עם בני רחל – בנימין, יוסף לא ראה שאת חשים מאוחדים.]
המסר שיוסף רוצה וזקוק שהאחים יבינו, ורק אם הם יסכימו איתו, הוא יוכל באמת לשוב אליהם – שמשפחתם במצבה הנוכחי היא ללא כל עתיד. יהודה ירד מעל אחיו, אביהם שבור ורצוץ, ראובן עסוק בשקו ובתעניתו. ואין שום סיכוי קלוש לבנות את בית ישראל בצורה הזו שיוסף אינו חלק מהמשפחה. בהעדר פרט אחד, המכלול כולו אינו כלום. ללא אח אחד, המשפחה כולה איננה שווה. [וזו גם עומק התרעמותו של יעקב על האחים – 'למה הרעתם לי להגיד לאש העוד לכם אח' (מג',י'). יעקב שואל אותם, כיצד אתם מציגים את עצמכם כמשפחה רגילה לכל דבר בשעה שאח אחד איננו? וכי אינכם מבינים שללא יוסף אנחנו משפחה מפורקת ללא עתיד?]
או אז, כשיוסף אוסר את שמעון. והאחים רואים שהאבן שהם דרדרו מחומת המשפחה, מדרדרת אבנים נוספות. ושמעון – זה שמכר את יוסף, אף הוא נעתק מחיק המשפחה. כשלפתע הם רואים מול עיניהם את השיבולים המלאות בעיניהם – שמעון, עומד להיבלע בגלל השיבולים הרעות – בגלל שיוסף איננו. או אז, חלומו של יוסף רועם עליהם, ונוקב את נפשם עד לתהום – 'ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה עלינו הצרה הזאת' [מב' כא'].
בנקודת שפל זו, כשהם שבים לאביהם שבורים ונדכים. לאחר שיוסף אסר את שמעון, ודרש מהם להביא את בנימין. אז האחים עושים עוד שלב ביישום החזון של יוסף. ראובן מוכן לעקוד את שני בניו אם המשפחה תחסר בעוד בן. בבנים של ראובן, תלויה שלמות מיטתו. הוא מראה ליעקב שהוא מודע לכך שעתידו האישי תלוי בילדיו, והוא מסכים עם חזונו של יוסף. אך הוא מוכן להקריב את עתידו למען שלמות מיטתו של יעקב.
יעקב לא מסתפק בכך. הוא לא רואה בצעדו של ראובן חיבור מספק לאידיאל הגדול שאותו חסר לאחים. שמא ראובן מוכן להקריב את ילדיו, דווקא בגלל שהוא לא מספיק מכיר בגודל עניין שילוב כל הכוחות במשפחה היהודית. והוא לא מספיק מבין את התלות של שלמות עם ישראל בקיום כל השבטים יחד.
ואז, כשיהודה בכיר האחים, מכריז – 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו' וחטאתי לך כל הימים'. (מג',ט') אז יעקב שומע שהקול קול יהודה, והרוח רוחו של יוסף. יהודה למעשה מקבל באופן מוחלט את אותה ערבות הדדית שיוסף תבע מהאחים. ולמען בנימין הוא מוכן להקריב את חייו, ומצהיר על כך באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אז יעקב מתרצה, ומבין שהאחים מתקדמים לקראת הבנת יעודו התכליתי של בית ישראל. אז גם הורדת בנימין למצרים לא מהווה עוד שלב בפרוק הבית והמשפחה, אלא שלב בבנייה ובהבנה של היחס הנכון בין האחים.
כך יוסף למעשה מצליח שלב אחר שלב לממש את חלום חייו, תוך כדי שהאחים כורעים ומשתחווים לו. והערבות בינם הולכת וגדלה בזכות הכניעה שלהם לחזון שלו. עד שבסוף הפרשה הם מתוודים בפה מלא – 'מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עון עבדיך'(מד', טז'). ברור להם כשמש בצהרים שהיזקקות שלהם עתה, כשבנימין נתפס בגניבתו, להוכיח את ערבותם המוחלטת איליו. היא רק בגלל שהם לא האמינו באותה ערבות בעת מכירת יוסף. כך הם הלכים ובשלים לקראת הרגע הגדול בו יוסף יוכל לחזור להיות חלק מעצמם ובשר מבשרים. ובית ישראל יוכשר לבנין שלם ונצחי.
לעולם לא נוותר על אח, נזכור כפרט אחד חסר- המכלול אינו כלום!