פרק ב'
חלף שבוע, ושוב הגיעה השבת. בשעת התפילה, ראתה בזווית עינה את דמותה של ג'ניפר שנכנסה לבית. ג'ניפר לקחה סידור תפילה מתורגם לאנגלית, התיישבה על כסא ב"עזרת הנשים" והחלה קוראת בו.
כשהסתיימה התפילה, עקבה בעיניה אחר חנה וחזרה על הפעולות שראתה: סגרה את הסידור, נשקה לו והניחה אותו חזרה על המדף. כל פעולה נעשתה מתוך יראת כבוד ובכובד ראש. אחר התפילה הצטרפה ג'ניפר לעריכת השולחנות, ורק אז הרשתה לעצמה לחזור ולחייך.
'עליי לשאול אותה כמה שאלות' – חשבה חנה בליבה. 'אולי אחד מהוריה יהודי, או "רק" סבתה מצד אמה, והיא כלל לא מודעת לכך שהיא יהודיה... בהזדמנות הראשונה אעשה זאת'.
ההזדמנות הראשונה הגיעה בשעת לילה מאוחרת. כשהסלון הפך שקט יותר, וקולות השיחה – מהוסים מפני הילדים הישנים בחדרים הסמוכים, קראה חנה לג'ניפר לצאת עמה לחצר הבית.
"ג'ניפר, עליי לשאול אותך משהו. את כל כך מתעניינת ביהדות, האם אחד מהורייך יהודי?"
"לא, בכלל לא..." – צחקה ג'ניפר. "הוריי אמריקאים מלידה, אין להם שום קשר ליהודים".
"וסבתא? סבתך מצד אמך, מה המוצא שלה?"
"סבתא שלי היא... אינדיאנית. מצאצאי הילידים האינדיאנים, שחיו במערב ארצות הברית. אמא שלי חצי אינדיאנית וחצי אירית, ואבא שלי אמריקאי ממוצא אירי. אין לי שורשים יהודיים, לצערי. אבל היהדות מושכת אותי מאד. אני יודעת שגויים מורשים להצטרף לעם היהודי, ומאד מקווה שתקבלו אותי...".
"היודעת את, מה זה להיות יהודי? יש לנו, היהודים, הרבה מאד מצוות, הרבה הגבלות והרבה חובות. והרי את בחורה צעירה, בשביל מה לך לשאת בעול כזה? למה לך זאת?" – וחנה ניסתה להניא את ג'ניפר מלהמשיך בתהליך. סיפרה, הביאה דוגמאות, הסבירה שהיא יכולה לשמור את שבע מצוות בני נוח ובכך לקיים את ייעודה בעולם, לעבוד את ה' בשלמות.
ג'ניפר הקשיבה ברוב קשב לדברים, ולאחר שחנה סיימה, אמרה משפט אחד ויחיד: "כנראה שאת צודקת, אך הלב שלי אומר לי שמקומי כאן, אצל היהודים".
זו היתה תחילת דרכה של ג'ניפר אל היהדות. באותו שלב עוד ניסו השלוחים לדחותה פעם, פעמיים ושלוש, אך ראו כמה היא נחושה, ופסקו. ג'ניפר הפכה לבת-בית בביתם של משפחת אוירכמן. היא החלה להגיע כמעט בכל יום מימות השבוע, לאחר הלימודים. הצטרפה לחנה בעבודות המטבח, שיחקה עם הילדים והשתובבה עמם, סייעה בהכנות לפני כל חג ומועד ותוך כדי כך – למדה עוד ועוד מושגים ויסודות ביהדות. ג'ניפר התגלתה כתלמידה חרוצה ומוכשרת, ועד מהרה שלטה באלף-בית העברי והחלה לקרוא ולהתפלל מתוך הסידור. היא הצטרפה לכל שיעורי היהדות שהתקיימו בבית חב"ד, למדה פרשת שבוע, חומש, תניא, שיחות של הרבי... לאחר תקופה לא ארוכה החלה לשמור שבת. היא העתיקה את מגוריה לקרבת בית-חב"ד, כדי שתוכל לצעוד רגלית. כמובן, היא היתה חייבת לחלל את השבת בכל פעם, דבר שהיה לה קשה במיוחד. היא גם שינתה את לבושה והחלה להתלבש בצניעות, וקיבלה על עצמה עוד ועוד מצוות.
חנה מצאה את עצמה מתפעלת בכל פעם מחדש מהנחישות של ג'ניפר, מכוח הרצון הענק, מהצימאון והכמיהה ליהדות. היא ראתה במוחש כמה חושקת נשמתה של ג'ניפר בתורה. בוודאי היתה נשמתה נוכחת במעמד הר סיני, וכעת התגלגלה לידם הזכות לקרבה ולקבלה לחיק היהדות.
לפעמים, כשאחיותיה הצעירות של ג'ניפר באו לביקור, היא הייתה מביאה אותן לבית משפחת אוירכמן. הן שמחו להגיע, לשחק עם הילדים ולשוחח עם חנה.
חלפה כמעט שנה, ויום אחד פנתה חנה לג'ניפר ואמרה: "ג'ניפר יקרה, את רוצה להיות יהודיה ולמדת כבר הרבה מאד. את רוצה לעבור גיור, אך תוכלי לעשות זאת במקום אחר, לא אצלנו. ובכלל, המשפחה היהודית שומרת המצוות היחידה שאת מכירה, זה אנחנו. לכן, לפני גיור, כדאי שתגורי תקופה בתוך קהילה, תלמדי עם בנות גילך ותתכונני לגיור". וחנה המליצה לג'ניפר לקחת פסק זמן מלימודיה, ולעבור למכון חנה שבניו יורק.
ג'ניפר קיבלה את הצעתה על אתר. היא לקחה פסק זמן של סמסטר אחד ונסעה לקראון הייטס. שם החלה בתהליך גיור, תוך שהיא לומדת במכון חנה. היא הכירה חברות כמוה, יהודיות במסע של תשובה וצעירות לקראת גיור, והתחזקה עוד ועוד. מדי שבוע היא התקשרה לחנה וסיפרה כמה טוב לה, וכמה היא נרגשת לקראת הגיור.
שבוע אחד, מצלצל הטלפון בבית חב"ד. חנה מרימה, ושומעת מעבר לקו קולות של בכי מהוסה. היא נבהלת מאד. "מי זה? מה קרה?" שואלת אל תוך הפומית.
"חנה, אני... אני... לא יודעת איך לספר לך את זה. כל כך קשה לי, אני ממש שבורה. לא יודעת מה עליי לעשות..." – חנה בקושי זיהתה את קולה של ג'ניפר, העליז תמיד, בין היבבות. עוד כמה משפטים קטועים והתמונה התבהרה: הוריה של ג'ניפר, ובמיוחד הסבתא האינדיאנית, מפעילים עליה לחצים כבדים מאד שתפסיק את תהליך הגיור. בתקופה האחרונה גברו הלחצים, ובני המשפחה מאיימים עליה כי אם תתגייר, לא יכירו בה כבת משפחה. ג'ניפר מתקשה לפגוע במשפחתה, ונקרעת בין השאיפה להפוך ליהודיה לבין החשש להביא לקרע במשפחתה.
זה היה צעד קשה, שלווה בכאב לב עצום, אך הוא נעשה. ביום לא בהיר אחד קמה ג'ניפר, עזבה את שערי מכון חנה וחזרה לפנסקולה עיר הולדתה. היא היתה שבורה, אך לפגוע פגיעה אנושה ביחסיה עם משפחתה – לא רצתה בשום אופן. הקשר עמה נשמר, אמנם בתדירות פחותה, אך עדיין הייתה מתקשרת מדי פעם לאחל שבת שלום וחג שמח, וגלי הכאב שעברו מפומית לפומית היו כמעט מוחשיים.
הסיפור אמיתי לחלוטין, כולל תאריכים ומקומות. שמות הדמויות שמורים במערכת, למעט שמות השלוחים, שלא שונו. התפרסם לראשונה במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון כפר חב"ד