פרולוג
שנת תשכ"ה (1965), מילטון, פלורידה
אמא מסרקת את שיערי, מסדרת את שמלתי ושמה את ידי בידה. יחד צועדות אנו אל הפתח ולבי מתרונן. אבני החצץ שתחת רגליי כמו משמיעים צלילים עליזים, ואפילו הציפורים מזמרות זמר מיוחד ומלוות אותי ברינה. כולם מרגישים כמה שמחה אני ושמחים יחד איתי. הרי היום זהו היום של סופי.
אמא ואני צועדות על השביל, פותחות את השער, חולפות על פני הרחובות המוכרים. הנה, כבר רואה אני מרחוק את ביתה של סופי, והיא, כמו תמיד בשעה זו, עומדת בפתח החצר, נשענת על שער הכניסה.
"הו, הנה את, חמודה! בואי, בואי, היכנסי!" – מכריזה סופי בחדווה. היא מעניקה לי חיבוק חם ואוהב ומובילה אותי אל תוך הבית. כבר בכניסה עולה באפי הניחוח המוכר. ניחוח עוגת תפוזים שזה עתה נאפתה. הכיסא הגבוה עומד במרכז המטבח, כאילו מחכה רק לי. סופי מרימה אותי, ומושיבה אותי עליו. אני יושבת בסבלנות, וממתינה בשעה שסופי פורסת מעוגת התפוזים, מניחה את הפרוסות בצורה מסודרת על צלחת חרסינה מעוטרת.
"תאכלי, חמודה, תאכלי!" – מבקשת סופי. "תאכלי כמה שאת רוצה, עד שתשבעי".
"אבל סופי" – אני אומרת בפה מלא בעוגה – "העוגה כל כך טעימה, אני אף פעם לא אשבע ממנה!"
סופי צובטת את לחיי בחיבה. עיניה נוצצות. היא אומרת לי כמה מילים בשפה לא מובנת, ואחר כך אומרת באנגלית: "אם כך, תאכלי כמה שאת רוצה. אל תדאגי, אם ייגמר – אני אופה עוד!"
* * *
פרק א'
אלול תשס"ב (2002), טאלאהאסי, פלורידה.
בית חב"ד שעל יד האוניברסיטה של טאלאהאסי שוקק חיים. זה עתה הדליקו הסטודנטיות את נרות השבת יחד עם השליחה, חנה אוירכמן. הסטודנטים מתאספים סביב הרב שניאור בסלון שהפך לבית כנסת, הבנות נוטלות סידורים ומתיישבות על כיסאות באותו סלון, בצדה השני של המחיצה. עוד מעט מתחילה תפילת קבלת שבת.
מדי פעם נפתחת הדלת, ונכנסים עוד ועוד סטודנטים לבית חב"ד. מהם המגיעים בקביעות, מהם חדשים. חבר מביא חבר, וברוך ה', מעגל הפעילות גדל מיום ליום.
זו כבר השנה השלישית לשליחותם בעיר, ולמרות שעדיין אין להם מבנה של קבע, הפעילות הולכת וצוברת תאוצה. סטודנטים רבים מגיעים אל ביתם - בית חב"ד - בכל ימות השבוע, והבית שוקק חיים משעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, כששיא הפעילות הוא, כמובן, בשבתות ובחגים.
התפילה מסתיימת, והסלון הרחב משנה את פניו. הרב שניאור והסטודנטים פותחים שולחנות מתקפלים ארוכים ומסדרים סביבם את הכיסאות, בזמן שחנה והסטודנטיות מכינות במטבח את מאכלי השבת להגשה.
מענדי, הבכור בן השלוש, מתרוצץ בין אבא שבסלון לאימא שבמטבח. ארי בן השנתיים כבר "אומץ" על ידי אחת הבנות והוא יושב בזרועותיה עם חיוך רחב. הסטודנטיות מנהלות שיחה ערה עם חנה, השליחה הצעירה, כמעט בת גילן.
"שבת שלום!" – מכריזה מעם הפתח לורן, סטודנטית 'קבועה' של לילות שבת. "הבאתי לכם אורחת!" והיא צועדת אל עבר חנה, מובילה בידה צעירה חיננית.
"הכירו, זאת ג'ניפר, חברתי. היא שמעה על השבת הנפלאה בבית חב"ד וביקשה להגיע".
"אני שמחה שבאת! בואי, הצטרפי אלינו!" – פנתה אליה חנה, תוך שהיא מניחה שתי קערות עם סלטים על השולחן הארוך.
ג'ניפר התגלתה כצעירה נבונה מאד, שנונה, שופעת הומור וצמאה לידע. עד מהרה השתלבה בשיחת הבנות, כשמדי פעם היא שואלת שאלות שהצביעו על חוסר ידע בסיסי ביהדות.
השולחנות ערוכים. כולם מתיישבים סביבם, ג'ניפר מחפשת לה מקום קרוב לחנה, ומתיישבת לידה.
"חנה, רציתי לספר לך משהו חשוב על עצמי..." – מתחילה ג'ניפר אך מפסיקה מיד. רעש כסאות נשמע מכל עבר, כולם קמים לקידוש. נטילת ידיים, סעודה, חנה עוברת מסטודנטית אחת לשנייה, משוחחת, מתעניינת, שואלת, משיבה, מציעה, מגישה... ג'ניפר מבינה שאין זה הזמן המתאים לנהל שיחה פרטית.
במהלך כל סעודת השבת יושבת ג'ניפר ועוקבת אחר כל תנועה של השליחה, בולעת בשקיקה כל דבר תורה, כל ווארט, שנאמרים על יד השולחן. מי שמתבונן בה מהצד, יכול לראות כמה היא מוקסמת מהאווירה ומכל מה שהיא רואה ושומעת, לראשונה בחייה.
סעודת השבת מסתיימת. חלק מהסטודנטים נפרדים ויוצאים מהבית, חלקם נשארים לשוחח עם השלוחים.
חנה מעבירה את מענדי וארי הישנים למיטות וחוזרת לפינת הסלון, בו מתנהלת שיחה ערה בין קבוצת סטודנטיות. ג'ניפר יושבת בצד, תולה בה עיניים מצפות.
"ג'ניפר, סליחה שחיכית כל כך הרבה זמן. כעת אני פנויה לשוחח", אמרה חנה, כשהיא עושה מאמץ עליון להיראות ערנית ומחויכת. הן הולכות הצידה, לפינה שקטה, וג'ניפר מחפשת את המילים להתחיל.
"רציתי לספר לך משהו מיד כשהגעתי, אך ממש לא היה שייך. מצטערת שאני אומרת לך זאת רק עכשיו. תראי, האמת היא ש...אינני יהודיה. אני מקווה שכעת אינך כועסת עליי שהשתתפתי בסעודת השבת... אבל תני לי לספר לך למה הגעתי".
וג'ניפר סיפרה. היא נולדה בפנסקולה, עיר בצפון-מערב פלורידה, במשפחה נוצרית. כבר מגיל צעיר החלה "לעשות צרות" בסאנדיי-סקול (בית ספר יום א') הנוצרי אליו הלכה. היא שאלה יותר מדי שאלות, לא הלכה בתלם, עד שלבסוף עזבה את הסאנדיי-סקול והפסיקה להגיע עם הוריה לכנסייה.
"כבר שנים, מאז היותי ילדה צעירה, אני רוצה להתקרב לעם היהודי וללמוד על היהדות. אך בעיר שלנו אין בית כנסת או קהילה יהודית. השנה הגעתי ללמוד כאן, בטאלאהאסי, וכל כך שמחתי לשמוע שיש כאן בית חב"ד לסטודנטים, ובו פעילות יהודית. אני מאד מקווה שתרשי לי להצטרף לפעילויות שאתם מארגנים לסטודנטים היהודים...".
חנה האזינה בקשב מהול בתימהון. "את מספרת שבעירכם אין בית כנסת וקהילה, אז איך ידעת בכלל על יהדות ועוד בגיל צעיר?"
"לא ידעתי על היהדות כמעט שום דבר, וגם היום אינני יודעת. תמיד ידעתי שיש עם יהודי, ומשהו משך אותי אליו. אני מאד רוצה לדעת עוד על היהדות...".
חנה לא יכלה לסרב. היא נפרדה מג'ניפר, תוך שהיא נענית לבקשתה להגיע גם בשבת הבאה. ג'ניפר יצאה לדרכה, מלווה בלורן חברתה, וחנה נשארה למשך מספר רגעים לעמוד ליד הפתח, מהורהרת.
הסיפור אמיתי לחלוטין, כולל תאריכים ומקומות. שמות הדמויות שמורים במערכת, למעט שמות השלוחים, שלא שונו. התפרסם לראשונה במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון כפר חב"ד